וידוי אינו רק הלקאה עצמית
ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית.
ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית.
מדוע לא מתחילה פרשת כי-תבוא ב"ברית ערבות מואב", המהווה את רוב הפרשה, ושתי הפרשיות העוסקות בביכורים ומעשרות (כ"ו, א'-ט"ז) לא סופחו לפרשת כי-תצא?
בעוד שהמחייב הבסיסי של הביכורים הוא עצם הבעלות על הפירות, האדם מתחייב בהפרשת מעשר רק אם הוא מעוניין לאכול את הפירות או להשתמש בהם באופן אחר.
הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.
בפרשת כי תבוא כו, יב על "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית" פירש רש"י: "כשתגמור להפריש מעשרות של שנה שלישית, קבע זמן הביעור והווידוי בערב פסח של שנה הרביעית שנאמר 'מקץ שלוש שנים תוציא' וגו' (ראה יד, כח). נאמר כאן 'מקץ' ונאמר להלן 'מקץ שבע שנים' (וילך לא, י) לענין הקהל. מה