בכל התורה כולה ובספר דברים בפרט התורה חוזרת שוב ושוב על כך שבני ישראל צריכים להתגבר על יצרם ולבחור בדרך הטוב. והנה, בפרשת אשת יפת תאר, פתאום משנה התורה כיוון בחדות. מדוע דווקא כאן אומרת התורה שהיא מכירה במגבלות האדם ומתירה לו את האיסור?
ולקחת לך לאשה - אומר רש"י לא דברה תורה אלא כנגד יצר. מה רש"י בא למעט בהדגשה זו?
שמואל מבין שהתורה אינה עוסקת באשמה, המובילה לפתרון של עונש על החוטא; אלא באחריות, המובילה לפתרון של תיקון.
בעוד התורה כולה נוגעת במתח שקיים בין היצר ליוצר, הרי שבמקרה הקיצוני של מי שנמצא במלחמה ורואה דם ומוות בכל מקום – התורה 'מוותרת' קצת ליצר הרע, ומאפשרת מעשים שאין לעשותם בהקשרים אחרים. הכיצד?
לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם.
פרשת כי תצא פותחת בפרשיית אשת יפת תואר, העוסקת בחייל שיוצא לקרב וחושק באחת משבויות המלחמה. התורה מתירה לו להנשא לאותה שבויה, אבל תוך יישום הלכות מיוחדות, הכוללת גם את גיורה. פרשייה זו מעלה שאלות קשות במישור המשפטי, במישור הפילוסופי ובמישור המוסרי. האם האדם אמור להיכנע לתאוותיו? האם יחס זה לאשה שבויה תואם את הקוד המוסרי של התורה? האם נכון להכריח אשה שבויה להתחתן נגד רצונה? מהו התוקף ההלכתי והמשפטי של גרות כפויה ונישואים כפויים?
על המחלוקת בשיוך פרשיית אשת יפת תואר בין מחלק הפרקים ובין מחלקי הפרשות שבתורה.
בניגוד למחשבה הרווחת, מטרתה של פרשת אשת יפת תואר אינו לתת לגיטימציה ללקיחת נשים משלל המלחמה.
כאשר אדם נמצא במלחמה שלנגד עיניו ניגר דמם של מתים רבים,רצח וביזה הם מנת חלקו אזי אין בטוח כלל וכלל שתורתו תעמוד לו בשעה זו
פרשת "אשת יפת תואר" קשה מאוד מבחינה מוסרית: כיצד ניתן לקחת לשבי את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר? כיצד משתלבת מצווה זו עם חוקי המוסר?