ישראל מרכבה לשכינה

בפרשות שנקרא השבוע אנחנו פוגשים שני מעמדות שבהם התורה מדגישה את השותפות של כל עם ישראל. בתחילת פרשת נצבים מדגישה התורה שכל עם ישראל כולו ניצב לפני ה’: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (דברים כט, ט-י)

ובפרשת וילך מצאנו את מעמד ההקהל, גם בו התורה מדגישה את הצורך בכל עם ישראל על נשיו וילדיו: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (דברים לא, יב-יג)

מעיון בשני המעמדות הללו, בתפקידם ובמשמעותם, נוכל לעמוד על כוחו העצום של עם ישראל כאשר הוא מתאחד כולו.

דין ערבות

הגמרא במסכת סוטה מביאה מחלוקת בשאלה כמה בריתות נכרתו במעמד הברית המתואר בתחילת פרשת ניצבים – האם ארבעים ושמונה בריתות לכל עם ישראל כולו,[1] או שמא ארבעים ושמונה בריתות לכל אחד ואחד מישראל:
דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד; ר’ עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב, ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות. ר’ שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. (סוטה לז ע”ב)

הגמרא מבינה שיש הבדל מעשי בין שתי הדעות הללו:
אמר רבי: לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. מאי בינייהו [ביניהם]? אמר רב משרשיא: ערבא [עָרֵב] וערבא דערבא איכא בינייהו. (שם)

רש”י מסביר שכולם מסכימים שיש דין ערבות,[2] והחידוש בדברי רב משרשיא הוא שיש דין ערבות גם על דין ערבות. בעקבות הגמרא הזו כותב אור החיים הקדוש בתחילת פרשתנו שמהות מעמד הברית בערבות מואב היא יצירת הערבות על כל מצוות התורה, והפיכת הברית מברית אישית של כל אדם עם בוראו לברית לאומית של עם ישראל כולו כיחידה אחת:
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה’ ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו וגו’ הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד. (אור החיים דברים כט, ט)

לשינוי המהותי הזה בברית בין עמ”י לקב”ה יש השלכות מעשיות. דין ערבות מאפשר לאדם להוציא את חברו ידי חובה במצוות מחד, ומחייב את האדם להוכיח את חברו מאידך, עד כדי כך שאם הוא לא מוכיחו הוא עצמו סופג את עונשו. הברית המיוחדת הזו בערבות מואב יוצרת קשר רוחני מיוחד בין עם ישראל כולו כיחידה אחת לבין אביו שבשמים. הבנה זו שופכת אור על כך שבברית זו אכן כולם חייבים להשתתף: מחוטב עציך עד שואב מימיך, דרך ראשיכם, זקניכם ושוטרים. כל איש ישראל חייב להיכנס בערבות הרוחנית הזו.

המשפט ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ שגור על פינו כמצוות אנשים מלומדה, אך כשמתבוננים בו רגע יש בו חידוש גדול – מדוע שאדם ייענש על מעשי חברו? למה לא לראות כל אדם כעומד בפני עצמו לפני בוראו? בהסתכלות פשוטה, בערבות הדדית יש כח שאין תמיד ליחיד. כאשר יש חברה שפועלת יחד לאותה מטרה קל לה יותר להגיע אליה. כל פרט ופרט מהחבורה מושפע מהלחץ החברתי שהיא מפעילה עליו ואיש את רעהו יעזורו.

אך כאשר מעיינים בעומקם של דברים ייתכן שאפשר למצוא כאן פן נוסף. לצורך כך נעיין מעט במצוות הקהל.

והטף למה באין?

לגבי מעמד הקהל, מטרתו כתובה בפשט הפסוקים – ללמד את עם ישראל שצריך לקיים את מצוות התורה ולהיות ביראה מה’: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (דברים לא, יג)

על כך שואלת הגמרא, במסכת חגיגה, מה תפקידם של הטף, שאינם יכולים ללמוד ולהבין, באותו מעמד? תשובתו של רבי אלעזר בן עזריה, המופיעה בגמרא, מעט מפתיעה:
הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. (חגיגה ג ע”א)

הכלי יקר עומד על הקושי המתבקש:
משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר וכו’, וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה’ כדי ליתן שכר למביאיהם. (כלי יקר על דברים לא, יב)

אם נבטא את הקושי בצורה קצת אחרת – אם יש משמעות להבנת הטף, הגמרא יכולה לומר מהי, ואם אין משמעות, מדוע שיהיה שכר למי שמביא אותם?

הכלי יקר מציע בהרחבה[3] לראות את מעמד הקהל כנוגע לענייני התשובה, בהם יש משמעות גם להבאת הטף:

ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו חז”ל (ויקרא רבה ל, ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עוונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עוון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי על ידי שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה’ כדי שיהיו השבים רבים. (שם)

הכלי יקר אף ממשיך ומסביר מדוע יש חשיבות בהבאת הטף לצורך התשובה:
וזה שאמרו אנשים ללמוד וכו’ טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו יתברך על מחילת העוון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב וכו’, וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו יתברך עשה למען טף אלו המובאים בית ה’ כדרך שנאמר ביואל (ב, טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו’. (שם)

מדבריו נראה שהשכר בהבאת הטף הוא היכולת של עם ישראל להתפלל אל הקב”ה בעבור הטף, אך מבין השורות עולה גם כיוון נוסף. הכלי יקר מצטט את הפסוק מספר יואל, המתאר את אסיפת העם כחלק מהתשובה. דבר דומה מצאנו בספר יונה בתשובתם של אנשי נינוה: וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים, וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: (יונה ג, ה)

כך מבואר גם בגמרא במסכת ראש השנה (יח ע”א). לפי הגמרא, לתשובת הרבים יש כח גדול, כך שבכוחה לשנות גזרה בכל השנה כולה, בניגוד לתשובת היחיד, שבכוחה לעשות זאת רק בעשרת ימי תשובה.

ציבו”ר – צדיקים בינוניים ורשעים

מה הכח המיוחד הטמון בתשובת הרבים?

הגמרא בכריתות מלמדת אותנו מהי תענית ציבור: “א”ר [אמר רבי] חנא בר בזנא א”ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: ואגודתו על ארץ יסדה. (כריתות ו ע”ב)

המשל שהגמרא מביאה לא פחות ממדהים. הקטורת היא שילוב של סממנים רבים, שאחד מהם, החלבנה, מדיף ריח רע. אבל בשילוב עם הסממנים האחרים, בעזרתו, הריח של האחרים טוב הרבה יותר. כך גם בכנסת ישראל, ללא הרשעים משהו מכנסת ישראל חסר. יש לעיין: מה בדיוק חסר? הרי, לכאורה, היינו שמחים שעמך כולם יהיו צדיקים ולא יהיו רשעים בישראל כלל. החלבנה משנה את ריחות הסממנים האחרים לטובה, אך כיצד עושים זאת הרשעים?

נראה שכאן דרושים לנו דבריו של אביי, הלומד את היסוד הזה מהפסוק בעמוס: “וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו). אגודה היא חיבור בין דברים שונים. אנחנו מכירים את הדרשה המפורסמת על ארבעת המינים, שלפיה אנחנו מאגדים בהם ביחד את כל סוגי היהודים בעם ישראל: בעלי הטעם ואלה שאינם, בעלי הריח ואלה שאינם. האגודה של הקב”ה היא זו שנמצאת על הארץ. בדרשתו של אביי לא כל יחיד ויחיד בארץ מייצג את הקב”ה, אלא דווקא האגודה של הקב”ה היא שמייצגת אותו, השילוב של כל הבריות יחד. אמנם היינו שמחים שכל עם ישראל יהיו צדיקים, אך בכל אופן לכל איש מישראל יש את הנקודה המיוחדת שלו, שבה הוא מביא לידי ביטוי את גילוי השכינה בעולם, ורק המכלול יחד יכול לייצג את שם ה’ בעולם.

כאשר הזוהר מדבר על סדר החניה של בני ישראל במדבר, הוא מביא את הדרשה הידועה לפיה יש בתורה שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא מבני ישראל:
והחונים עליו תרי דרגין בחד עד דסלקין אתוון לשתין רבוא כחושבן שבטיהון דישראל דאינון תריסר וסלקין לשתין רבוא אוף הכי אתוון כד אתמלו סלקין לשתין אלף. (זוהר חדש שיר השירים דף כד עמוד ב)

על פי הדרשה הזו, כמו שהקב”ה מתגלה בעולם בתורה וכל אות ואות מוסיפה גילוי מסוים אך ברור ומובן שאין היא עומדת בפני עצמה אלא כחלק ממכלול, כך גם שבטי ישראל.

נדמה שלא בכדי דרשת הזוהר הזו באה לבאר את סדר חנייתם של בני ישראל במדבר. במדרש שיר השירים רבה מתואר כיצד סדר החניה של בני ישראל במדבר מייצג את חנייתו של צבא ה’ בעולמות עליונים:
ודגלו עלי אהבה ודיגולו עלי אהבה, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרה כנסת ישראל הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין זה סיני, ושם ראיתי מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, וראו עיני טקסים של מעלה ואהבתי אותם, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים יחנו בדגלים, הה”ד [הדא הוא דכתיב] (במדבר ב, ב) איש על דגלו באותות. (שיר השירים רבה פרשה ב סימן ד)

יוצא שעם ישראל בארץ בעצם מחקים את הטקסים שנעשים בשמים סביב מקום כבודו של ה’. אם כן, חניית ישראל במדבר מייצגת בדיוק את הנקודה עליה אנחנו מבקשים לעמוד – עם ישראל הוא מרכבה לשכינה, העם כולו כיחידה עצמאית מייצג את שם ה’ בעולם.

מתוך היסוד הזה מתבאר מדוע כלל ישראל כה חשובים לתשובה. בסליחות, שעם ישראל אומר בימים בהם קוראים פרשות אלו, אנו מבקשים סליחה מה’ למרות שלא מגיע לנו. ישנן כמה סיבות שחוזרות על עצמן בסליחות בגינן אנו מבקשים סליחה ורחמים. “עשה למענך אם לא למעננו” זו אחת מהן. אנחנו ‘מסבירים’, כביכול, לקב”ה שכדאי לו לסלוח לנו, שכן כך אנחנו יכולים להמשיך לייצג את שמו בעולם, ובעצם הסליחה היא בשבילו. יסוד זה נכון רק כאשר עם ישראל בא לפני הקב”ה כעם. במצב כזה אנחנו אכן יכולים לטעון שאנחנו מייצגי השכינה, ולכן על הקב”ה לסלוח לנו. אך כיחידים, לא בטוח שהדברים נכונים. מכאן מעלתם של כלל ישראל בתשובה וכך מובנים דברי הכלי יקר בנוגע למעמד הקהל.

לעוברך בברית

מתוך הלימוד הזה על מעמד הקהל, נחזור לעיין במעמד, המופיע בתחילת פרשתנו, ונבין באופן עמוק איך קשורה הערבות למעמד זה. כאשר התורה מתארת את המעמד בערבות מואב היא משתמשת במילים: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (דברים כט, יא)

בפסוקים שלאחר מכן מתוארת בפרוטרוט הברית, שכוללת, כמו בריתות רבות אחרות, שכר על מצוות ועונש על עבירות. אך כאן הדגש אינו על עבירות כלליות אלא על עבודה זרה בפרט, או, ליתר דיוק, על עזיבת ה’: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (שם, יז)

חלק מהעונש על כך מתואר גם הוא מיד לאחר מכן: וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (שם, כ)

מתוכנה של הברית שנכרתת על עזיבת דבר ה’ ומהעונש, הכולל הבדלה משבטי ישראל, אנחנו כבר יכולים להבין שהברית קשורה לשייכות של כלל ישראל לקב”ה. לכן מי שעוזב את הקב”ה ממילא מוּצָא מכלל ישראל.

אותה נקודה בדיוק עולה כבר בתחילת הברית, כאשר בהצהרת הכוונות של הברית התורה מסבירה מה תכליתה: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (שם, יב)

מטרת הברית היא ליצור קשר בין עם ישראל לקב”ה, באופן כזה שהקב”ה יהיה לנו לאלוקים ואנחנו נהיה לו לעם. אם כן, מה שמאגד את עם ישראל הוא בדיוק המחויבות הזו לקב”ה, שממשיכה, כמתואר בפסוק, את הברית והקשר הייחודי שהיה בין האבות לקב”ה. ממילא, ברור ש התוצאה הטבעית של מעשיו של מי שעוזב את ה’ ויוצא מהברית היא יציאה מכלל ישראל.

על הייצוג הזה של כלל ישראל ככלל דווקא את הקב”ה בעולם מושתת גם דין ערבות. יהודי צריך לדאוג לעולם הרוחני של החבר שלו לא רק מדין ואהבת לרעך כמוך ומתוך האהבה שלו, אלא גם כי זה התפקיד שלו עצמו, מכיוון ששניהם שייכים לאותה יחידה, עם ישראל, שמייצגת את הקב”ה בעולם. שניהם שותפים לאותה מטרה עליונה, ועל כן מעשה עבירה של חברי משפיע גם עלי ומעשה מצווה שלי יכול לעלות גם בשבילו.

מכיוון שזו מהותה של הברית, ומכיוון שהייצוג של עם ישראל את הקב”ה יכול להתקיים רק מתוך הצירוף של כל פרטי עם ישראל לכלל, ברור מדוע המעמד הזה חייב להיעשות עם כל ישראל, מחוטב עציך עד שואב מימיך.

לפי הסבר זה, אפשר לראות גם את מעמד הקהל כהמשך של מעמד כריתת הברית בערבות מואב – את אותה ברית בה עם ישראל מתחייב לייצג את ה’ בעולם יש לחזור ולתחזק לאחר כל שמיטה ושמיטה. כך שני המעמדות הציבוריים המופיעים בפרשותינו שזורים זה בזה ונוגעים באותה נקודה בדיוק – ישראל מרכבה לשכינה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

---

[1] רש”י שם מסביר כיצד הגיעו לארבעים ושמונה.

[2] שם ד”ה אמר רב משרשיא.

[3] ומומלץ מאוד לעיין בדבריו הנפלאים.