מוסר ותוכחה
פרשת דברים, הפותחת את נאומו של משה נביא ה', המוכיח את ישראל, יכולה לשמש לנו כקריאת כיוון כיצד נכון וראוי להוכיח כך שהתוכחה תתקבל.
דברים
נושאים בפרשה
בין איכה לאייכה
דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני מדרשים.
ממעשים לדיבורים
אם נלך אחורה, ניווכח לתמהוננו שעד ספר דברים משה לא הרבה לדבר עם בני ישראל. הוא כמובן העביר להם את המצוות שקיבל מ-ה', אך מיעט ליזום דיבור אישי אליהם. מה גרם לשינוי משמעותי זה? מה הוביל את משה לצאת מתוך הטבע הרגיל של מנהיגותו? עיון בפרשתנו, הפותחת את נאומי משה, עשוי לשפוך אור על כלל מגמת ספר דברים, בו משה עובר לערוץ הדיבור.
"איכה אשא לבדי"
ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.
הנאום הראשון בספר דברים: 'המבוא ההיסטורי'
ברור הדבר שנאומו של משה איננו מהווה רצף ענייני אחד, אלא הוא בנוי יחידות יחידות. לשון אחר: ספר דברים מכיל נאומים רבים של משה, הנבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם. וכשם שבחלקים הסיפוריים שבמקרא מהווה הסיפור הבודד את היחידה נושאת המסר, כך בספר דברים היחידה נושאת המסר היא הנאום הבודד, הנבדל מן הנאום שלפניו ומזה שלאחריו. לימוד נאות של ספר דברים חייב אפוא להתחיל בתיחום גבולותיו של הנאום הבודד, כתנאי ראשון לתפיסת מבנהו ומהלך רעיונותיו, וכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו – ממש כשם שיש לעשות בלימוד הסיפור המקראי.
סנגוריה מוסתרת
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" יש מילה אחת שנקראת באופן מוזר "מול" עם חולם, למה נוקדה מילה זו בחולם ולא עם שורוק או קובוץ?
"אלה הדברים אשר דיבר משה" – מה רצה משה להשיג בתחילת נאומו הגדול?
הנאום הראשון של משה טעון בירור. שכן, גם בחלק השני, בפרקים ה'-י"א, יש לנו נאום היסטורי. מה, אם כן, פשר הכפילות? על שאלה זו ננסה לענות דרך בחינה מקיפה של פרקי הפתיחה של הספר.
"חזון האבלות"
ספר דברים ברובו חוזר על מעשים, אירועים, ומצוות, הכתובים בספרים שקדמו לו. בחזרה זו, "הואיל משה" רבינו לפני מיתתו לחזור ולבאר שוב את מצוות התורה, לבקשת בני ישראל. אך משום מה ספר זה מתחיל בתוכחה נסתרת, אך נוקבת, אל בני ישראל על כל אותם זמנים שלא נהגו כשורה. ניתן לכתוב ספר שלם על "כיצד ומתי ראוי להוכיח" בעקבות תוכחה זו, אך השאלה הבסיסית בפתיחה היא, מדוע משה רבינו פותח בתוכחה לפני שחוזר ומלמדם שוב, מה בין תוכחה ללמידה..?
אומנות התוכחה
לפני שאנו מוכיחים את זולתנו, ראוי לנו שנבדוק אם אמנם ראויים אנו לכך והאם אנו מכירים את כללי התוכחה.
"אלה הדברים"
דברים של אמת, של עומק ושל יושר ניתן לומר מתוך תורה. הקשבה לדבר ה' - רק היא מרפאת לשון ומאפשרת לומר אמירות. משה רבנו, שזכה לתורה, יכול גם לדבר.
אל תוסף דבר אלי בדבר הזה
שאלה נשאלת מקריאת פסוק זה והיא על איזה דבר מדבר הקב"ה?
"אלה הדברים אשר דבר משה" – המסר ואופן העברתו
על תוכחתו של משה לישראל ומה ניתן ללמוד ממנה
התזמון הנכון של התוכחה
אומר הכתוב "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א'\ג'): משמע מכאן, כי כל דברי התוכחה והמוסר אשר נאמרו להלן - נאמרו בציווי מאת ה'. ואם כך הוא, הרי גם דברי התוכחה הנאמרים להלן בפרשת עקב, "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". נשאלת אפוא השאלה: במה שונה ממה שגער
דרך ההוכחה של משה
כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א'\א'): "כל ישראל" - שכלל משה את עצמו עם כלל ישראל, וכשם שהוכיח אותם - הוכיח גם את עצמו. ולא עוד, אלא שתוכחת עצמו קדמה לתוכחתן, כפי שמובא בילקוט שמעוני בפרשתנו: "אבל משה - נאים הן דבריו כשהן יוצאין מפיו, שהוכיח עצמו תחלה שלא יהא