מצוות הקהל

לצד מצוות כתיבת התורה המופיעה בפרשת וילך, המצווה החותמת את התורה היא מצוות הקהל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (ל”א, י-יג)

בשביל להבין את מהותה של המצווה ואת מטרתה יש לעמוד על יסודותיו הרוחניים של קיום העולם.

על מה קיים העולם?

הכתוב בתהלים אומר: לְעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. (תהלים קי”ט, פט)

לפסוק זה ניתנה משמעות רבה בקהילות הספרדים, אשר נוהגות לומר אותו תריסר פעמים בכל פתיחת ארון במהלך הימים הנוראים. אך מעבר למשמעותו על פי הסוד, ניתן להבין את חשיבותו הגדולה גם על דרך הפשט: העולם נברא במאמר ה’, ומאמרות אלו הם שממשיכים ומקיימים את העולם בכל רגע; כפי שאנו אומרים בכל יום בתפילה: “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. ה’ לא ברא את העולם כפעולה חד פעמית ועזבו, אלא הוא ממשיך לקיימו בכל רגע. וכך ממשיך המזמור: לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד. (שם צ)

אנו מאמינים בקיומו המתמיד של העולם על ידי ה’ לדור ודור, ועולם זה ממשיך ועומד. הארץ נבראה על ידי ה’ והיא עדיין עומדת מכוחו. אך מכיוון שעמידתה זו של הארץ איננה מכח אינרציה אלא מבחירתו של ה’, היא אכן תלויה בגורמים שונים, וכפי שממשיך המזמור: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ. (שם צא)

“היום” משמעו בכל יום ויום, אך במיוחד בראש השנה אשר עליו אנו אומרים בתפילה כי “זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון”. כלומר, מעבר לזכרון של בריאת העולם, בכל ראש השנה הקב”ה שופט את העולם ומחליט האם להעמידו לשנה נוספת. קיומו של העולם תלוי ברצונו של הקב”ה ששופט את מעשינו בראש השנה, וקובע האם אנו ראויים לשנה נוספת של חיים. לאחר מכן, אז המזמור ממשיך ומצביע על גורם נוסף שמשפיע על קיום העולם: (צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.

התורה היא מטרתה הרוחנית של העולם והיא סוד הוויתו. ממילא, רק אם ישראל ישארו נאמנים לתורה – תהיה מטרה לקיום העולם, וה’ לא יְאַבְּדוֹ.

הזכירה כמצדיקה את הקיום

רעיון זה – שזכירת המהות הרוחנית שמאחורי המציאות היא זו שמצדיקה את קיומה – בא לידי ביטוי במספר מעגלים נוספים. עם סיום בריאת העולם התורה מספרת על ברכתו של ה’ את יום השביעי: וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית ב’, ג)

מהי אותה ברכה? אור החיים הקדוש מסביר שהקב”ה בירך את העולם בכח להתקיים:
אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה’ את השמים וגו’ הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה’ כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה’ וברא יום אחד הוא ידוע לה’ ובו ביום חוזר ה’ ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו. (אור החיים שם)

כלומר, עם בריאת העולם היה בעולם כח להתקיים רק למשך שישה ימים. ביום השבת הקב”ה מברך את הבריאה ומזכה אותה בשבוע נוסף של קיום.

על פי דברינו, הדבר מובן: במהלך השבוע האדם עמל למחייתו וטרוד בעבודתו ואין לו פנאי להתעסק במהות קיומו. ביום השבת האדם מצווה לשבות, וכך הוא יכול לעסוק בעניניים הנמצאים ברומו של עולם ומציאותו. רק כאשר האדם מתחבר לרעיונות אלו, ומבין את שליטתו של ה’ בבריאה ובעולם – הוא והעולם כולו זכאים לשבוע נוסף של קיום.

רעיון דומה לזה שאמר אור החיים על השבת אמר השפת אמת על השמיטה. התורה אומרת בפרשת בהר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. (ויקרא כ”ה, ב)

על לשון “אני נותן” (בהווה) כותב השפת אמת:
כי תבואו אה”א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה’. כי הש”י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה’ הארץ. כדאיתא בתנחומא הש”י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ”י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ’ בפ’ תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע”ש. וז”ש אשר אני נותן לשון הוה… וכעין שכ’ באוה”ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע”ש פ’ ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה. (שפת אמת תרמ”ח)

כמו העולם שממשיך ומתקיים מכח מאמרו של ה’, גם נתינת ארץ ישראל ממשיכה ומתחדשת בכל רגע – “ויתן לך – יתן ויחזור ויתן”. ביחס לבריאת העולם ההתחדשות נעשית בכל שבת, וביחס לארץ בכל שמיטה. מטרתה של השמיטה היא להזכיר לנו את בעלותו של ה’ על הארץ ועל היותה בידינו במתנה, ורק לאחר שנטמיע בלבנו רעיון זה נהיה זכאים לקבלתה מחדש. הקיום הגשמי תלוי בהבנת המהות הרוחנית.

כעת יש בידינו להבין את מהותה מצוות הקהל, שלפי השיטה המקובלת בחז”ל (וכך אכן מסתבר בפשוטו של מקרא) התקיימה במוצאי שנת השמיטה. לאחר שנה שלמה שבה נזכרנו בשליטתו של ה’ בארץ ובבריאה, אנו מתכנסים ונזכרים במהות הרוחנית של קיום העולם ושל נתינת הארץ – קיום התורה. רק לאחר שנחזיק בלבנו רעיון זה נוכל להמשיך ולהיות זכאים למתנת הארץ.

הבאת הטף

דומה שכעת יש בידינו להבין גם את פרטי המצווה. התורה אומרת שמצווה זו כוללת את כל חלקי העם מכל קבוצות הגיל: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (ל”א, יב)

הגמרא דנה בשאלה מדוע יש צורך להביא גם את הטף:
תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין… הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. – אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני! (חגיגה ג.)

אכן, מדובר בטרחה גדולה: מסע ארוך בתנאים קשים הכולל את הילדים ואת הנשים; אך עדיין קשה להבין מדוע ראה בו רבי יהושע “מרגלית טובה”. יתרה מזאת, נראה שהתורה עצמה מסבירה מדוע יש צורך להביא את הטף: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (שם יג)

הטף אמנם לא מסוגלים להבין את תוכן הדברים שנאמרים במעמד ההקהל, אך המעמד עצמו מטיל עליהם רושם עצום. התקהלות העם, גדולי ישראל, הוריו – כולם סביב התורה. גם אם לא יבין את שיעורי התורה, הטף מקבלים שיעור גדול ביראת שמים, שקשה להעביר בשום דרך אחרת.

אז למה רבי אלעזר בן עזריה אמר שהטעם הוא “רק” כדי “לתת שכר למביאיהם”? נראה שניתן לומר כך: כאשר המבוגרים יראו את התלהבותם התמימה והזכה של הטף, הם יקבלו מהם שיעור בעבודת ה’ תמימה וטהורה. בעולם המבוגרים עבודת ה’ מורכבת הרבה יותר, ופעמים רבות ההתלהבות הראשונית אבדה מזה זמן רב. כאשר יראו את התלהבותם התמימה-השלֵמה של הטף, המבוגרים יקבלו שיעור חשוב על הצורך בהתחדשות, ובשימור ההתלהבות הראשונים בעבודת ה’. ממילא בהבאת הטף הם זכו לשכר רב.

אכן, את הדברים האלה אנכי מצווך “היום”, ובכל יום יש צורך להרגיש את ההתחדשות בלימוד התורה ובעבודת ה’. אין לימוד ואין בית המדרש בלא חידוש (כפי שאמר רבי יהושע לתנאים באותה הסוגיה), ועלינו תמיד לוודא ש”בכל יום יהיו בעינינו כחדשים” – וכשעשועים, כדברי המזמור שהובאו לעיל.

אנו נמצאים בפתחה של שנה חדשה. אנו מתפללים שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, אך בנוסף לתפילות אלו ישנה גם דרישה מאיתנו: בל ניתן לשנים לחלוף מבלי שינוי ומבלי היכר. עלינו להתחדש בכל יום ובכל שנה מחדש, לזכור את מהותו הרוחנית של קיומנו ושל קיום העולם, וכך נזכה להמשיכם ולהאריכם.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה הועברה בליל שבת פרשת נצבים-וילך תשפ”ד, סוכמה ע”י ישעיה קליין ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר דברים. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).