השמר בנגע הצרעת

מבוא

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (כ”ד, ח-ט)

רש”י על הפסוקים הללו מצטטר את המדרש הידוע: “אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים”

והרמב”ן מרחיב: “ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים זכור את אשר עשה לך עמלק כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה’ לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל”

המדרש דורש את ההקשר: מרים לקתה בצרעת אחרי שדברה על משה, ומכאן מוכח, אומר המדרש, שעלינו להזהר בלשון הרע כדי להמנע מצרעת. אך על פי ההקשר שבו מובאים הפסוקים בפרשתנו ניתן לדרוש באופן אחר. הפסוקים העוקבים אזהרה זו עוסקים בגבייה לא הוגנת של חוב:  כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא.” (שם י-טו)

הפסוק שלפני האזהרה על הצרעת עוסק דווקא בגניבת נפש ומכירתה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (שם ז)

אפשר שהסיבה לגניבת הנפש היא אי תשלום חוב בזמן, וכתוצאה מכך מכירה לעבד, או “חטיפה” לתשלום כופר. דוגמא לקשר הזה ניתן לראות אצל נעמן: ” וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה’ תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן.” (מלכים ב ה’, א-ב)

הסיפור על בת ישראל השבויה נותנת את ההקשר לצרעת נעמן. גם כאן, אם כן, מצאנו קשר בין גניבת נפש ומכירתה לבין הצרעת: נעמן יוצא לקרבות, שובה אנשים ומוכר אותם לעבדים – וכתוצאה מכך יש לו צרעת.

אם כן, יש לדרוש את המקרא לאחוריו, והאזהרה היא שלא לגנוב נפש – אחרת העונש יהיה צרעת. נדמה, אפוא, שהפסוק העוקב – “זכור את אשר עשה ה’ א-להיך למרים” – מלמד מה לעשות עם הצרעת.

ידועה מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בנוגע ליחס לרפואה. הרמב”ם אומר בפירושו למשניות:
ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות, והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך, ויארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני, וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו, והיה נותן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות. וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים, הסיר הספרים וגנזן. ואני הרביתי לך דברי בזה העניין לפי ששמעתי וכן פרשו לי העניין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים, היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא. וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על השם יתברך, הסיר אותו וגנזו.” (פירוש המשניות להרמב”ם פ”ד מ”ט)

כלומר, ה’ ברא את העולם והעולם מתנהל בכוחות הטבע, ולכן עלינו לסמוך על רופאים שירפאו אותנו באמצעיים טבעיים –כמו אכילה ושתיה, שהן פעולות שנדרשות מן האדם במהיבט החומרי. לעומתו ניצב הרמב”ן:
“והכלל: כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר השם מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כאשר היה ענין חזקיהו בחלותו ” (פ’ הרמב”ן על התורה ויקרא כ”ד, י”א).

כלומר, ה’ שולח אלינו את החולי ועלינו לדרוש אל הנביא ולהתפלל כדי להתרפאות. אנחנו כמובן מקבלים יותר את שיטת הרמב”ם – אבל אנחנו לא קיצוניים כדעתו: גם אנחנו מבינים שיש צורך להתפלל כשאנחנו חולים, ואנחנו לא מסתמכים לגמרי על הנבואה. 

אך יש מחלה אחת יוצאת דופן, שבה לא דורשים אל הרופאים: צרעת. בצרעת נאמר במפורש: “וְרָאָה אוֹתוֹ הַכֹּהֵן”. בצרעת אנחנו הולכים אל הכהן, מעין “דורשים אל הנביא” ואע”פ שהמחלה אולי פיזית ואמיתית, הפתרון אינו פיזי. כשאנחנו חולים, ה’ שולח אלינו מסר; ואנחנו שואלים את הכהן מה לעשות כדי לטפל במצב הרוחני שלנו ולהחלים.

גם במהלך חודש אלול, עד יום הכיפורים, עלינו להתנהג בצורה דומה: עלינו לחפש בדרכינו וללכת אל הכהן (או הנביא) ולשאול אותו – מה לעשות? מה לתקן? באלול ה’ מדבר אלינו באופן ישיר, ואנחנו צריכים להקשיב ולשמוע אותו.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת כי תצא תשפ”ה ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר דברים. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. עורך: שמואל ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)