אשת יפת תואר – כנגד יצר הרע

כתוב בפסוק פכ”א פ’ י’-יא’ “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו השם אלוקיך בידך ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה” וכותב רש”י בד”ה ולקחת לך לאשה, לא דברה תורה אלא כנגד יצר. והנה משמע מדברי רש”י שבא להדגיש שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולא כנגד דבר אחר, ויש לעיין מה רש”י בא למעט בהדגשה זו.

וביאור הדברים הוא ע”פ דברי הגמ’ ביבמות דף ס”ג ע”א, מובא שם שאשתו של ר’ חייא היה מצערת אותו, ובכל אופן כשהיה הולך לשוק והיה רואה דבר מה שיוכל לשמח את אשתו היה עוטף אותו בסודר ומביא לה, כשראה כך רב שאל את ר’ חייא הרי היא מצערת אותך, ומדוע אתה קונה לה ומשמח אותה, ענה לו ר’ חייא דיינו שמגדלות בנינו ומילות אותנו מן החטא.

משמע מדברי הגמ’ דהעיקר בנשים הוא מה שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ומימלא יש לומר בהא דכתב רש”י דאין דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, דבא לומר דדוקא כנגד יצר הרע דיברה תורה משום שאין באשת יפת תואר את המעלה שמגדלות בנינו, שהרי ממנה יבוא לו בן סורר ומורה כפי שכתב רש”י בהמשך דבריו דלכך נסמכו פרשות הללו, ולכן בה קיים דווקא את המעלה שמצילות אותנו מן החטא, ומשום הכי כתב רש”י דאין דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

והנה בדברי הגמ’ ביבמות יש לעיין, שהרי מה עונה אביי לדברי רב בכך שאומר לו דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, הרי השאלה מתבקשת, אשתו מצערת אותו והוא קונה לה מתנות, בשלמא אם היה עונה בכל זאת אני מוותר ומבליג, שאז היה מובן תשובתו, אבל כשעונה דיינו במה שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, אין מובן כלל תשובתו, שהרי בכך נשמע שזה הצורה שאמורה להיות, אשה יכולה לצער את בעלה ועוד לקבל מתנות משום שהיא מגדלת בניו ומצילה אותו מן החטא, וכי יעלה על הדעת כדבר הזה.

וכדי לבאר קושיא זו יש עוד להוסיף ולתמוה על שאלת רב, שהרי מדוע הוא שואל את ר’ חייא למה הוא קונה לאשתו מתנות אע”פ שהיא מצערת אותו, שהרי שאלה זו יכולה לסכסך ביניהם, וכי לכרכר ריב בה רב.

ועל כך יש לומר ביאור נפלא, דבאמת רב אינו בא לסכסך ביניהם, אלא רצה לומר לר’ חייא פתרון למציאות, שהרי פשוט הוא שקשר בין בני אדם שנעשה בצורה שאחד מהם מצער את חברו חייב לקבל תגובה בריאה כדי שישוב הדבר על כנו, וזה יכול להיעשות רק בצורה שידע הצד המצער את פשר מעשיו, וזה יקרא רק במצב שהצד המצטער לא ייתן לחברו לשוב ולצערו, והלא אם ימשיך וייתן מדוע שחברו המצער יבין זאת, הלכך בא רב לומר שהגון הוא שיפסיק ר’ חייא לתת מתנות, וכך יופסק הצער שמצערת אותו אשתו, ולאחר מכן ישוב וייתן לה ככל העולה על רוחו.

וכך כותב הרמב”ם מפורש בהלכות דעות פ”ו ה”ו, כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים. ע”כ. מדבריו משמע שהמצטער מחברו מצוה עליו להודיעו, וא”כ ודאי שאין ראוי לתת לו מתנות, ומניעת הנתינה במצב כזה היא הפתרון.

אומנם ענה לו ר’ חייא, כל זה אתה צודק כלפי קשר בין שני בני אדם, אבל כלפי קשר בין איש לאישה צריך לתפוס את הנקודות הטובות שיש ובכלל לא להתייחס לבעיות שמסביב, וכיון שכך אין לי שום מניעה לקנות מתנות אף על כל הצער שנעשה, ואדרבה בקשר בין איש לאישה כשלא נותנים חשיבות לבעיות הצדדיות ומסתכלים על המעלות העיקריות אפי’ הבסיסיות ביותר, כגון מגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, זהו הפתרון למנוע מהצער לשוב.

דברים נמסרו ע”י הרה”ג נועם אלימלך שליט”א ונשלחו ע”י “לחזות בנועם”