שמחה בעבודת ה'
כנראה שצריך לעמוד טוב יותר על יסוד השמחה בעבודת ה' ולהבין מה עניינו וכיצד ייתכן שחסרונו גורר עונשים חמורים כל כך.
כי תבוא
נושאים בפרשה
וידוי אינו רק הלקאה עצמית
ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית.
עבדו את ה' בשמחה
קיום מצוות לא מתוך שמחה מעיד על תפיסה שגויה בהתייחסות למערכת המצוות כחובות מעשיות וטכניות, שהופכות עם הזמן להיות מעיקות ומשעממות.
"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ"
עבודת ה' מתוך שמחה היא חלק מהותי מחובתנו כלפיו, ויש בהעדרה פגם ופגיעה בברית.
הפותח שער לדופקי בתשובה
יש שתי דלתות דרכן צריך לעבור כדי להיכנס אל תוך הקדושה. מי שנכנס בדלת הראשונה - יהודי שמקבל איזו דחיפה להתעלות והתקדמות, צריך להיזהר שלא להתגאות בהישג הזה, כדי שיוכל לעבור גם בדלת הפנימית, שבה בעלי תשובה אמיתיים עוברים.
וראו כל עמי הארץ – קדושה הניכרת בפנים
מלבד הקמת ישראל כעם קדוש על פני העמים, נאמר כאן שאותה בחירה וקדושה תהיה ניכרת על פני ישראל בצורת קריאת שם ה', ועל כן העמים יראו ויפחדו מישראל. מהי אותה קריאת שם ה' עליה מדובר כאן? כיצד היא ניכרת באדם? ומדוע הדבר קשור במעשיו?
וידוי מעשרות
הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.
למה להפחיד ולאיים?
הרי תורתנו תורת אמת היא, למה צריך להכריח ולאיים בשביל שיקיימו אותה? הרי אם מדובר בדבר אמיתי סופם של כל ישראל לקיימו. וגם אם יקיימו את התורה, האם הקדוש ברוך הוא רוצה שיקיימו אותה מפחד? אין זה כבוד ה' שנעבוד אתו מפחד אלא כבודו שנעבוד אותו מיראת הרוממות! רק כך נפנים את גודלו ועוצמתו. אם כן, לא מובנת מהי המטרה של כל הקללות וההפחדות הללו, למה הם נדרשות?
אבני דרך
מי זוכר את ההתעוררות האלולית, בתרדמת החורף? מי זוכר את אבלות החורבן על ראש שמחת פורים? כיצד אנו יכולים להפוך את השפעת התקופה הזו, ותקופות אחרות בשנה, למשהו שיקנה מקום של קבע בתוכינו, ויהפוך להיות חלק מאיתו גם כשנהיה בצד השני של לוח השנה?
"אשרי אדם שומע לי"
בפרשת השבוע מופיעה סדרת ברכות וקללות. את הברכות פותח הפסוק "והיה אם שמוע תשמע", ואת הקללות - "והיה אם לא תשמעון". השמיעה היא המפתח. המדרש הולך בעקבות השמיעה אל פסוק במשלי המתאר את שכרו של השומע בקול ה'.
קצרצר לפרשת כי תבוא
גם בימינו אפשר לתת ביכורים
"את ה' האמרת היום" – ההאמרה שבפעולה
האם האמרת ה' את עם ישראל מותנית בהאמרת ה' ע"י ישראל?
"תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (כח, מז)
הרמב"ן על התורה כותב: כי התוכחה שבפרשת בחוקתי היא כנגד בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבוא היא כנגד בית שני, וצריך ביאור, שהרי חז"ל אומרים בית שני חרב בגלל שנאת חינם ואילו כאן בפרשתנו התורה כותבת שהחורבן בא "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" ולא נזכר ענין שנאת חינם? אלא שמכאן
שמחה וראשוניות
בפרשת כי תבוא, מביא הבכורים לבית המקדש מספר "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'..." ומיד לאחר מכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלה-יך ולביתך..." )דברים כו,ייא). הראשוניות מעוררת שמחה עצומה; פירות הבכורים - הנקראים כך על שם היותם גדלים ראשון, כמו בן בכור הנולד ראשון - ממלאים
ברוך אתה בעיר
אומר המידרש על הפסוק "ברוך אתה בעיר" - "בעיר- בשכר המיצוות שאתה עושה בעיר". יש בני אדם שמקיימים תורה ומיצוות בביתם פנימה, אולם כאשר הם באים בין הבריות מתביישים הם בדתם שמא יאמרו עליהם שהם "חשוכים" או "שייכים לעבר" ולא מתאימים לחיים המודרנים. על כן אומר הכותב "ברוך אתה בעיר" כלומר רק אם לא תבוש