השמר בנגע הצרעת
גם אנחנו מבינים שיש צורך להתפלל כשאנחנו חולים, ואנחנו לא מסתמכים לגמרי על הנבואה. אך יש מחלה אחת יוצאת דופן, שבה לא דורשים אל הרופאים.
כי תצא
נושאים בפרשה
הלוואה בריבית לנוכרי
האם מותר להלוות לנכיר בריבית, או מצווה? ומה לגבי הלוואה ממנו?
זכירת מעשה ה' למרים
ומה אני צריך לזכור ממעשה ה' למרים?
ספיקא דאורייתא – לקולא או לחומרא?
כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?
החסד ברמה האישית
עקרונות פרשתנו של הליכה לפנים משורת הדין ודאגה לאחינו החלשים מוצגים כאן כחובה גמורה, עניין שאין לנו יכולת להתעלם ממנו.
"עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"
מדוע – באותה פרשיה – לדרוש שפסוק אחד נאמר בלשון זכר משום שהוא איננו מתיחס לנשים, ואילו בשני לא לדרוש כן?
מבט חדש על המצוות
פרשתנו מכילה את מספר המצוות הרב מבין פרשות התורה. השאלה המתבקשת היא: אילו מצוות בוחר משה לשבץ בנאום הסיכום שלו ומדוע דווקא אותן?
ספיקא דאורייתא – לקולא או לחומרא?
כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?
"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" – מצוות ציצית בעיני המקרא
אנו רגילים לסווג את מצוות ציצית כמצווה מזדמנת ('קיומית' ולא 'חיובית') – במידה ויזדמן לך בגד החייב בציצית עליך להטיל ציצית בכנפיו. אמנם מקריאה פשוטה בכתוב, במיוחד על רקע שלל המצוות הסובבות אותו, ההתרשמות היא הפוכה. מוטלת עלינו חובה להטיל ציצית בבגד ארבע כנפות, שנתכסה בו. הנמצא כזה פער בשאר מצוות התורה?! התורה עצמה מייחסת לה חשיבות ומשמעות בסיסית ויומיומית, ואילו בפן המעשי היא תלויה ביד המקרה המזדמן.
איסור כלאים
הפעילות האנושית בעולם נועדה להמשיך ולפתח את עולמו של הקב"ה לא מתוך עימות ותחרות, אלא מתוך קבלת המשימה שהוטלה עלינו על ידי הקב"ה. הפעילות האנושית ברוכה היא, כל זמן שמשמרת היא את האיזון, וכפי שהדגיש המדרש: תן דעתך שלא תקלקל.
"וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (כ"ב, כ) – מהו "הדבר" וכיצד נתבררה אמיתותו?
הייתכן שמעשה שאין בו כל עבֵרה פלילית הגוררת עמה עונש, יהפוך למעשה שעליו הורגים את הנערה בפרשתנו?
לא תחסום שור בדישו
אם איסור התורה של "לא תחסום" נובע מ"התחשבות" ו"רחמנות" התורה על בעלי החיים והעובדים העוסקים במלאכה, ומתגרים לאכול במהלכה, למה לא מתירה התורה לכל העובדים אלא רק לאלו שעוסקים בעבודה אשר גידולה מן הארץ ושלא נגמרה מלאכתה? מה יהיה על כל שאר העובדים?
חלוץ הנעל
מצוות יבום, מתארת התורה גם את התהליך של החליצה, במידה והיבם לא מעוניין ליבם את אשת אחיו. מעניין לראות שהתורה כותבת שתי לשונות שונים בעלי אותה המשמעות: בעוד שהאישה אומרת "לא אבה יבמי" (ואף התורה קוראת לה לאורך כל הדרך "יבמה") האיש לעומתה מתרץ את מעשיו באומרו "לא חפצתי לקחתה". למה לא נאמר לא חפצתי ליבמה? הרי אם הוא מדבר על אותו המעשה, אשר בגינו יתקשר וירש את אחיו המת, ויקים זרע לאחיו- אזי המילה "יבם" יותר נכונה. אם נרצה לתרץ את הדבר על שם סופו- שהרי בסוף הוא לא מיבם את אשת אחיו- אזי גם האישה לא הייתה אמורה להקרא "יבמתו" שהרי בסופו של דבר לא יבם אותה! אולי הייתה התורה צריכה לקרוא לה חלוצה? "ועלתה חלוצתו השערה"?
לא תשוב לקחתו
אדם שמאבד אבדה כלשהי מצוי שהוא כועס על עצמו- איך ברשלנותו או בחוסר שימת לב איבד את הדבר. אבל, במבט יותר אמוני, ניתן להסתכל על אבידה זו כפרנסה לעני הנצרך.
על היחס לסביבה
המדרש (ו',ב) מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן.
כל ההתחלות
כולנו רוצים, באמת רוצים לשנות, לצאת קצת מהמקום בו אנו עומדים או מתחפרים, לרענן, לנוע, להיות במקום טוב יותר. אך הקונפליקט הקשה שמשאיר אותנו שנה אחר שנה לא מסופקים דיו, הוא הפער בין הרצוי למצוי.
מצוות מעשיות בימינו
עיון בכמה מהמצוות המעשיות בפרשה.
שילוח הקן
מצות שילוח הקן היא גזרה שמטרה לקיים את המשפחה כדי לשמור על קיומו של המין: מותר ליטול את הביצים, אך אסור להכחיד משפחה שלמה, ויש לשלח את האם כדי שתוכל להקים ולדות חדשים.
אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות
המלך, מלך מלכי המלכים, שולח אותנו לעבוד בפרדסו המגוון. יש בגן אילנות שונים זה מזה, ולכל אחד קוסם אילן אחר. יש אילנות יפים ויש שכאלה שאינם, קטנים וגדולים שוכנים זה בצד זה ולכל אחד האילן שלו.
"על קן ציפור יגיעו רחמיך"
על טעם מצות שילוח הקן
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'
מדוע קובע הדרשן כי איסורם של עמון ומואב לבוא בקהל נובע גם מעצת מואב להחטיא את ישראל בחטא בעל פעור? והלא התורה מביאה במפורש רק שתי סיבות לאיסור זה: שלא יצאו לקראת ישראל בלחם ובמים, וששכרו את בלעם לקלל את ישראל. מהיכן המקור לסיבה השלישית - שאינה מוזכרת בתורה - העצה שיעצו להחטיא את ישראל?
על טעמי המצוות
בתור מאמינים אנו נדרשים להבין שהקב"ה אינו מגביל את עצמו כאשר הוא נותן לנו מצוות בעלות טעם, נסתר או גלוי. עלינו לחתור לגלות את טעמי המצוות, למרות שאל לנו לקשור את קיום המצווה בהבנת הטעם שלה.
"לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך"
כי קרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו: לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם: לא תחרש בשור ובחמר יחדו: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה
על היחס לסביבה
המדרש (ו',ב) מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, אולם שכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. כמה מילים על שילוח הקן, ועל אלול.
על משמעותו העיקרית של חודש אלול
רעיונות על פרשת השבוע ועל חודש אלול בו אנו נמצאים
עבודת השם כתענוג, והחובה לבקש מאת ה'
על הפסוק "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן". מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בכרם רעך", ומפרש: "בפועל הכתוב מדבר". וכן בפסוק שלאחרי זה "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך" - מעתיק רש"י את התיבות "כי תבוא בקמת רעך", ומפרש: "אף זו