לא קם בישראל כמשה עוד
מחד, כתוב שיהושע מחליף את משה, ומאידך, שאי אפשר להחליף את משה שהרי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". מה המסר הכפול של הפסוקים מנסה להגיד לנו? ומדוע הוא מופיע כסיכום לתורה?
מחד, כתוב שיהושע מחליף את משה, ומאידך, שאי אפשר להחליף את משה שהרי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". מה המסר הכפול של הפסוקים מנסה להגיד לנו? ומדוע הוא מופיע כסיכום לתורה?
מוסד הסמיכה נהג עד שלהי תקופת הבית השני, ועם חורבנו חלף מן העולם. האם וכיצד ניתן לחדש אותו?
לכאורה משה נתגדל כנביא כאשר הוא היה רחוק לחלוטין מבני ישראל, כילד בארמונו של פרעה ולאחר מכן כפליט במדין – והנה מסתבר "שכל השגת נבואתו היתה באמצעות ישראל"!
מדוע כה חשוב שמשה יעלה להר נבו ויצפה משם על הארץ, עד כדי ציווי משולש למשה על כך?
מדוע ביכרה התורה לעטר את משה דווקא כעת בתואר חדש?
מוסד הסמיכה נהג עד שלהי תקופת הבית השני, ועם חורבנו חלף מן העולם. האם וכיצד ניתן לחדש אותו?
מי הוא שכתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר התורה המצוי ביד ישראל, ומתי כתבם?
במה חתם, איש האלוקים את מסכת חייו? מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה וקרבם אל גבולות הארץ?... – מובן מאליו – הברכה ! "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו". זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום שבו עזב את מנעמי ארמון
מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה וקרבם אל גבולות הארץ?
הסבר מפורט על הברכות לשבטים במסגרת הפרשה
ברכות משה השבטים, מברכתו של ראובן ועד ברכתו של אשר, מצויות במסגרת של שיר ברכה לעם ישראל כולו. פתיחת השיר הזה ידועה: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש, מימינו אש דת למו: אף חבב עמים כל קדשיו בידך, והם תכו לרגלך ישא מדברתיך: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב:
ברגע האחרון לפני מותו, כאשר מושיעם של ישראל ומנהיגם הגדול זוכה להגיע רק עד סיפה של הארץ שאליה שאף להגיע כל ימיו, מעמיד המדרש את משה בפני אותה ברירה אכזרית שליוותה אותו במשך ארבעים שנות מנהיגותו.
בדברים רבה , מובא וז"ל "אם אלוקים למה איש ואם איש למה אלוקים וכו'... דבר אחר בשעה שעלה לרקיע ? איש...ובשעה שירד מן הרקיע ? אלוקים...", ועדיין צ"ב מה הקשר מדרגה זו של משה שהיה איש וגם אלקים לענין הברכות? ונראה דהנה לברך את ישראל צריך שיהיה המברך פי שניים ברוחו, שידע כל צרכיהם הגשמיים