יהושע כממשיכו של משה בפן הצבאי ובפן הרוחני
לעובדה זו שמשימתו של יהושע היא המשך למעשיו של משה ישנה חשיבות רבה. בכך נמנע נתק בין התקופות ומודגש שלא רק המפעל הצבאי הוא המשך למפעלו של משה אלא גם ההתנהלות הרוחנית בארץ ממשיכה את הקו אותו התווה משה.
דברים
נושאים בפרשה
זכר ליציאת מצרים או זכר למעשה בראשית?
הקשר בין בריאת העולם לשבת ברור ופשוט ואף נכתב בפירוש, הקשר בין מצוות השבת ליציאת מצרים לוט בערפל, לכאורה. כיצד השבת אמורה לגרום לאדם לזכור כי הוא היה עבד במצרים?!
מרחק בטוח מהאש
המאפיין המרכזי של משה, המזכה אותו בהנהגה, הוא יכולתו לגשת אל הנשגב והפלאי, במקום להירתע ממנו. זהו השוני בין מנהיג לבין שאר האנשים. האחרונים מעדיפים את המוכר והשגרתי ונרתעים מפני מחזות חריגים. המנהיג, לעומת זאת, חותר אל הנשגב, מחפש לצאת מן המוכר והידוע.
עצמת האש החזקה ביותר
ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר...
"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"
עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו. אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.
"כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" – המקור לייחוס בן הישראלי והנכרית אחר אמו
על אף ההבדלים הרבים בין פירושיהם של רש"י ושל רבנו תם קיים ביניהם מכנה משותף עקרוני: את הדין שוולד הנוכרית כמוה לומדת הגמרא מהתעלמותה של התורה מאותו ילד שייוולד לבנך ולנוכרית. התעלמות זו נובעת מהיותו גוי – ומה אכפת לה לתורה שבן זה יחונך על ידי אמו או על ידי אבי אמו לעבודה זרה? אולם טענה זו מעוררת אי-נחת: וכי דבר זה עצמו, שלבן ישראל ייוולדו צאצאים שהם גויים, ושיגדלו להיות עובדי עבודה זרה – אין בו עצמו כדי לנמק את איסור התורה "וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"? פירוש שהוא שונה באופן עקרוני משני הפירושים הקודמים, נרמז בדברי הרמב"ם בשני מקומות בספרו הגדול.
בין קודש לחול
כאשר חוזרים מחדש אל האוהל - אין זה אותו אוהל שאותו עזב עם ישראל. נכון, אלו אותן יריעות ויתדות, אותם ברזנטים – אבל מבחינת המשמעות והתכנים הנמצאים באותו אוהל, מדובר במקום שונה לגמרי.
פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.
"ושמרת את המצווה"
למה בסוף פרשת ואתחנן בוחר משה לסיים ביחיד "את המצווה" בעוד שהחלק השני של הפסוק הינו ברבים "חוקים ומשפטים". היה צריך לומר את כל הפסוק או ביחיד או ברבים. לכאורה לאחר כל כך הרבה מצוות המפורטות בפרשה היה צריך לכתוב מצוות ולא מצווה.
ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל
איך משה מדבר אל כל ישראל ומצפה שכולם ישמעו דבריו באוזניהם? לו יצוייר שאדם עומד בפני קהל גדול, ואפילו על במה, ללא מערכת הגברה, גם אם תהיה דממה גדולה -לא ישמעו אותו במרחק של מאה מטר! איך ישראל, 600 אלף איש, יכולים כולם לשמוע את דברי משה וידבר את דבריו באוזניהם של כל אחד ואחת?
מעמד הר סיני בספר דברים ומשמעותו
מדוע משה רבינו פותח את נאום המצוות במעמד הר סיני, ומדוע הוא מאריך בתיאור זה כל כך?
המזוזה בפרשה
כל הזהיר במצות מזוזה, הקב"ה שומרו הן בכניסתו והן ביציאתו, כמו שנאמר: "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהלים קכ"א). מרוב אהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הוא ציוה שנכתוב את שמו על פתח ביתינו.
פרשת ואתחנן – עשרת הדברים
ארבע פעמים מופיע בתורה מבנה של שנים עשר שמחולק לשניים, שישה כנגד שישה. שלוש מהן (לחם הפנים, בגדי כוהן גדול, גריזים ועיבל) ידועות למדיי. למרבה ההפתעה, דווקא זו שבעשרת הדיברות כמעט שאינה ידועה. ככל הנראה, תבנית עשרת 'הדברים', 'הדיברות', כופה את עצמה על תודעתנו, עד כדי כך שאיננו מתבוננים עוד בתבניות היסוד.
הארעיות שבמדבר ונתינת התורה
בני ישראל יצאו ממצרים הישר אל שממת המידבר, בדרכם לארץ המובטחת. בני ישראל היו במדבר בתחושת ארעיות מכבידה, כשאינם מתרגלים לשום מקום ואינם מכים שורש במקום מסוים אלא נמצאים כל הזמן במסעות, ונדודים ממקום למקום. ואז בתוך הארעיות הבסיסית הזו, מקבלים עליהם בני ישראל את התורה. מדוע? לשם מה החיפזון הזה? הרי הארץ המובטחת קרובה