לא קם בישראל כמשה עוד

שמונה פסוקים שבתורה

שמונת הפסוקים האחרונים בתורה מספרים על מות משה, ובכך מעלים שאלה קשה, שנידונה בגמרא במסכת בבא בתרא: דתניא: וימת שם משה עבד ה’ – אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? (בבלי בבא בתרא טו ע”א)

כחלק מסוגיה העוסקת בזהות כותבי ספרי התנ”ך השונים, חז”ל עומדים על כך שפסוקים אלו לא נכתבו בידי משה רבנו. בסוגיה מובאות שתי תשובות לשאלה כיצד נכתבו פסוקים אלו:
לא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר”י [רבי יהודה], ואמרי לה ר’ נחמיה; אמר לו ר”ש [רבי שמעון]: אפשר ס”ת [ספר תורה] חסר אות אחת וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה? אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. (שם)

לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה יהושע כתב את הפסוקים הללו, והדברים מסתברים. דעתו של רבי שמעון, שלפיה הקב”ה הכתיב את הפסוקים הללו למשה רבנו, צריכה עיון – מדוע לא לומר שיהושע כתב פסוקים אלו אלא להניח שהם הוכתבו מראש למשה רבנו? הגמרא מסבירה שלדעת ר’ שמעון לא ייתכן שכל המצוות המתייחסות לתורה כיחידה אחת שלמה – ‘ספר התורה’ – ניתנו בעוד חסרה בה אפילו אות אחת. מסתבר שלדעת ר’ נחמיה אין בכך בעיה. ממילא, ייתכן שיש כאן מחלוקת בשאלה האם אנו רואים את הפסוקים הללו כחלק מ’ספר התורה’ או לא.

ייתכן שניתן לעמוד על שורש המחלוקת מתוך עיון בתוכנם של אותם שמונה פסוקים. ארבעת הפסוקים הראשונים מספרים על מותו של משה ועל אבלם של ישראל, ואילו ארבעת הפסוקים האחרונים עוסקים בחילופי השלטון שבין יהושע למשה:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (דברים לד, ט-יב)

יש בפסוקים הללו שני מסרים סותרים – מחד, שיהושע מחליף את משה, ומאידך, שאי אפשר להחליף את משה שהרי “לא קם נביא עוד בישראל כמשה”. מה המסר הכפול של הפסוקים מנסה להגיד לנו? ומדוע הוא מופיע כסיכום לתורה?

נבואת משה

הרמב”ם, בהקדמתו לפרק חלק, מונה את י”ג עיקרי האמונה המוכרים לכולנו מ’יגדל’ ומי”ג העיקרים שנאמרים בסוף התפילה. היסוד השביעי מי”ג העיקרים עוסק בייחודיות שבנבואת משה רבנו, שהיה הנביא האנושי הגדול ביותר:
והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. (פירוש הרמב”ם למשנה, סנהדרין פרק י)

היסוד השישי עוסק בכך שכל נבואות הנביאים אמת, והרמב”ם מרחיב מאוד בהסבר השוני בין נבואת משה רבנו (שהיא נושאו של היסוד השביעי) לנבואת שאר הנביאים. בגמרא מופיע משל מפורסם, המתמצת את השוני המהותי בין משה לנביאים האחרים:
כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. (בבלי יבמות מט ע”ב)

כדרכם של משלים, יש כאן הגדרה כללית שמשה רבנו ראה את הקב”ה בבהירות גדולה יותר משאר הנביאים. אך עדיין עלינו לבאר לְמה בדיוק הכוונה, ומה המשמעות הרוחנית של השוני.

בהלכות יסודי התורה הרמב”ם עומד על ארבעה הבדלים בין נבואת משה רבנו לשאר הנביאים, שאת כולם ניתן להבין כפירושים לדימוי של הגמרא ביבמות. ננסה להעמיק בהבדלים הללו, ומתוכם לדלות את הנקודה היסודית המייחדת את נבואתו של משה.

1. בחלום ובמראה

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ו)

נבואה היא פעולה שאנחנו לא מכירים בימינו. הרמב”ם מתאר אותה (אצלנו ובעוד כמה מקומות במורה נבוכים) כמעין חלום. יש יסוד לדברים בנבואת בלעם (שהמדרש משווה לנבואת משה) – כאשר מגיעים אליו השליחים מבלק הוא מבקש מהם ללון אצלו בלילה כדי שהוא יוכל לקבל נבואה. לעומת זאת, משה רבנו ער בזמן נבואותיו. ההבדל הזה עולה בקנה אחד עם המשל שהבאנו לעיל מהגמרא ביבמות – כאשר אדם ישן הוא לא בטוח במראה עיניו, הוא לא בשליטה וקשה לו להבחין בין מציאות לחלום. משה רבנו מתנבא בבירור – כאשר הוא בערנות ומודע למתרחש סביבו. ממילא, נבואתו בהירה וברורה יותר.

2. מלאך וחידות

כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר “פה אל פה אדבר בו”, ונאמר “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים”, ונאמר “ותמונת ה’ יביט” כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. (שם)

אלה שתי נקודות שקשורות זו בזו – נבואת שאר הנביאים קורית באמצעות מלאך, וממילא היא במשל ובחידה ולא בצורה ברורה. אכן, הקורא בנביאים מתקשה, פעמים רבות, להבין את דבריהם. הם מדברים בחידות, משלים ודימויים, ודבריהם יכולים להתפרש בכמה דרכים. לעומת זאת, נבואת משה רבנו, שכתובה בתורה, הרבה יותר קלה לקריאה. השפה ברורה יותר, יש פחות דימויים ויותר דיבור ישיר ומדויק. גם כאן יש ביטוי לבהירות נבואתו של משה רבנו על פני שאר הנביאים, אך לא מצד עצמו ומצבו אלא מצד תוכן הדברים המועברים אליו מה’.

3. יראה מול שלמות

כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם. (שם)

ההבדל השלישי חוזר במידה מסוימת להבדל הראשון, ועוסק ביכולתו של משה לשמור על צלילות בשעת הנבואה, בניגוד לשאר הנביאים הנבהלים ומתמוגגים, מה שמאפשר לו לקבל את הנבואה בצורה ישירה יותר.

4. זמן הנבואה

כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם. ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים. (שם)

נבואת משה רבנו אינה מוגבלת בזמן. לשאר הנביאים יש זמן שבו הם מתנבאים ואז עליהם להתנהג בקדושה ופרישות, ובכל שאר הזמן הם לא נדרשים לכך. אך משה רבנו אינו כן – הוא יכול להתנבא בכל רגע שיחפוץ, ולכן כל רגע ורגע הוא זמן נבואתו, וממילא עליו לשמור על פרישות וקדושה תמידית.

אספקלריא המאירה

כל ארבעת ההבדלים הללו מוגדרים בגמרא בתור ‘אספקלריא המאירה’. נראה שהם אכן מתנקזים ביחד אל נקודה אחת, שמסבירה גם מדוע ייחודיות נבואתו של משה רבנו קובעת עיקר משל עצמה. נבואת משה רבנו איננה עוד נבואה, אלא היא תורה. ההבדל בין נבואה לתורה הוא בשאלה האם הנביא מעביר מסר מאת ה’, או שהוא מעביר את דבר ה’ עצמו ממש.

נביאים רגילים מתנבאים בלילה, כאשר הם במצב שינה, על ידי משלים וחידות, ומקבלים את נבואתם ממלאך. זה לא המצב אצל משה רבנו: הוא מעביר את דבר ה’ באופן ישיר מהקב”ה לעם ישראל. היטיב לבטא זאת הספרי שעמד על ההבדל בלשון הנבואה בין משה לשאר הנביאים:
זה הדבר, מגיד שכשם שנתנבא משה ב”כה אמר” (שמות יא, ד) כך נתנבאו הנביאים ב”כה אמר” ומוסיף עליהם משה שנאמר בו “זה הדבר”. (ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנג ד”ה זה הדבר)

בעוד הנביאים משתמשים בביטוי ‘כה אמר’, שמציין העברת מסר ולא את הלשון המדויקת, משה מתנבא בלשון ‘זה הדבר’. הוא מעביר את דבר ה’ בדיוק ולא בערך, כזה ראה וקדש.

תורת משה

במספר מקומות בתנ”ך ראינו שהתורה נקראת תורת משה:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: (מלאכי ג, כב)
וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים, אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יהושע ח, לב)
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: (ויקרא כו, מו)

לפי הפסוקים הללו, דברי משה רבנו מוגדרים תורה. רש”י במסכת חולין מסביר זאת בלשונו תוך התייחסות להבדל נוסף בין נבואת משה רבנו לשאר נביאים: תורת משה – קרויה תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה. (רש”י על חולין קלז ע”א ד”ה תורת משה)

נבואת משה רבנו נקראת תורה כי היא נצחית והיא דבר ה’, שבו אין שינוי כלל, בניגוד לדברי הנביאים, שניתנים לפי צורך השעה והדור ולכן נקראים קבלה. להבנה שנבואתו של משה אינה נבואה בלבד אלא בגדר ‘תורה’ יש השלכות הלכתיות רציניות מאוד. כך למשל, הגמרא מלמדת שנביא אינו יכול לחדש הלכה: והכתיב: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! (בבלי שבת קד ע”א)

אך מנין הגמרא לומדת הלכה זו? מהפסוק שמתאר כיצד משה רבנו בנבואתו חידש מצוות: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינָי: (ויקרא כז, לד)

משה רבנו איננו מחדש מצוות, כי הוא הנביא היחיד שבכוחו לצוות את בני ישראל. הרי לא הוא מדבר, אלא הקב”ה מדבר מגרונו באופן ישיר וכמעט בלתי אמצעי, לא על ידי רמזים וכדומה אלא באופן ישיר ובערנות מוחלטת. אנו רואים בפירוש שנבואת משה שונה מהותית, כי היא מחדשת מצוות ולא מהווה רק דברי מוסר וחיזוק לתורה הקיימת.

השלכה נוספת קשורה לקבלת עם ישראל את הנביא. בנביא רגיל אנחנו צריכים סימנים וראיות לכך שנבואתו אמת, אך הסמכות של משה רבנו נובעת ממקום אחר:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף… ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה”. (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ח, הלכה א)

סמכות נבואתו של משה רבנו, או ליתר דיוק תורתו, נובעת ממעמד הר סיני, שבו עם ישראל קיבל את התורה, שהיא דבר ה’ ביד משה. הפסוקים שמביא הרמב”ם מחייבים גם את האמונה במשה רבנו, וזהו המקור לכך שהרמב”ם רואה בייחודיות נבואתו של משה רבנו יסוד באמונה.

גמרה של תורה

הבנת חשיבותה ויסודיותה של נבואת משה רבנו יכולה לשפוך אור על השאלות בהן פתחנו. הפסוקים החותמים את התורה עוסקים בהדגשת הייחודיות שבנבואת משה רבנו.

ניתן לקרוא אותם בשתי דרכים:

ברובד הפשט, מדובר בפסוקים שבאים להדגיש, לקראת העברת השרביט הלאה לידי יהושע, שלמרות גדולתו של משה עם ישראל צריך לקבל את יהושע כממשיך הדרך בלא ערעור ופקפוק. לפי הבנה זו, פסוקים אלו אכן כבר משוייכים, במידה מה, לימיו של יהושע יותר מלימי משה. יש כאן מעין פתיחה של מנהיגותו של יהושע, וייתכן שזו דעתם של רבי יהודה ורבי נחמיה.

אך אפשר גם להציע קריאה אחרת, שאינה רואה בפסוקים אלו פתיחה לימי יהושע, אלא סיום לימי משה. רבי שמעון מבין שללא פסוקים אלו, ספר התורה חסר אות אחת. אפשר להציע שלא רק אות אחת חסרה בספר התורה, אלא עיקר יסודי וחשוב, שנותן לספר התורה את כל תוקפו והופך אותו מספר שנכתב בידי אדם לספר שהוא דבר ה’. העיקר המדובר הוא האמונה בנבואתו של משה רבנו. ללא ההבנה שדברי משה רבנו הם תורה, ספר התורה חסר אות אחת, חשובה במיוחד, שעליה מושתת ומבוסס כולו.

הסיום של ספר דברים ושל התורה בכלל מלמד אותנו שכל פעולתו של משה רבנו לא היתה מכחו כלל אלא מכח ה’. אפשר לראות את ההבנה המדגישה את ‘שקיפותו’ של משה והיותו צינור בלבד לדבר ה’ מהקב”ה לבני ישראל גם בדבריו של ר’ חיים מוולוז’ין:
אמנם מדרגת משרע”ה [משה רבנו עליו השלום] היתה עוד יותר גבוה. כמו שהעידה התורה ולא קם נביא וגו’. ועצם חילוק מדרגתו ממדרגתם… אמנם השגת נבואתם לא היתה בביטול הכחות ממציאותם לגמרי… אבל משרע”ה היתה השגת נבואתו בחי’ [בחינת] השם העצם המיוחד הוי”ה ב”ה [ברוך הוא]. ולכן לא היה שום כח חוצץ בפני אור השגת נבואתו… והוא ג”כ [גם כן] ענין מאמרם ז”ל בס”פ [בסוף פרק] כסוי הדם גדול שנא’ במשה ואהרן יותר ממ”ש [מה שנאמר] באברהם. דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. כי עפר ואפר עכ”פ [על כל פנים] מתראה עדיין למציאות עפר. אבל משרע”ה אמר ונחנו מה כאלו אין שום מציאות בעולם כלל לגמרי”. (נפש החיים שער ג פרק יג, ד”ה אמנם מדרגת)

עם ההבנה הזו אנחנו חותמים את התורה: ההבנה שכל כולה, כל דברי משה רבנו, דבר ה’ המה.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).