"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה"
בתקופה זו של השנה חשוב לזכור את טובותיו של ה' שבכל יום ויום, ואת החובה שלנו להודות עליהן.
בתקופה זו של השנה חשוב לזכור את טובותיו של ה' שבכל יום ויום, ואת החובה שלנו להודות עליהן.
לאמיתו של דבר, מאחר והקב"ה הוא תכלית הטוב, לכן גם כל מה שהוא עושה הכל לטובה ואין רע יורד מלמעלה.
מלבד הקמת ישראל כעם קדוש על פני העמים, נאמר כאן שאותה בחירה וקדושה תהיה ניכרת על פני ישראל בצורת קריאת שם ה', ועל כן העמים יראו ויפחדו מישראל. מהי אותה קריאת שם ה' עליה מדובר כאן? כיצד היא ניכרת באדם? ומדוע הדבר קשור במעשיו?
קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, עליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.
הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.
"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה. ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתים, למען תדעו כי אני ה' אלוקכם" (דברים כט. ג- ה) כל הפסוקים הנ"ל נאמרו בלשון רבים למעט "נעלך" ו"רגליך" שנאמרו בלשון
אחרי כל הקללות שנאמרו בפרשה, מה הצורך לכתוב את הפסוק הזה? במה הוא מוסיף על כל הקללות והדברים המפחידים שנאמרו כבר בתורה?
במקום המבנה המסודר של פרשת בחוקותי, פרשת הקללות במשנה תורה מאופיינת בחזרה ובבלבול לכאורה. אפשר לטעון, שחוסר הסדר הוא מכוון ומהווה חלק מהמסר של משה. אי הסדר בדברי משה בא כדי שנבין, שלפעמים מנקודת מבט אנושית אי אפשר להבין את דרכי ההשגחה הבאים לידי ביטוי באסונות. מסר זה אכן עמוק וחשוב, וברובד מסוים מקובל עלינו גם במובן הפרשני. בשיעור היום, בכל אופן, נחפש רובד נוסף בסדר הטמון בדברי הברית של ערבות מואב.
הרי תורתנו תורת אמת היא, למה צריך להכריח ולאיים בשביל שיקיימו אותה? הרי אם מדובר בדבר אמיתי סופם של כל ישראל לקיימו. וגם אם יקיימו את התורה, האם הקדוש ברוך הוא רוצה שיקיימו אותה מפחד? אין זה כבוד ה' שנעבוד אתו מפחד אלא כבודו שנעבוד אותו מיראת הרוממות! רק כך נפנים את גודלו ועוצמתו. אם כן, לא מובנת מהי המטרה של כל הקללות וההפחדות הללו, למה הם נדרשות?
הגמרא עומדת על כך שרק לאחר ארבעים שנה מצא משה לנכון להזכיר לעם ישראל את כפיות הטובה שלהם כלפי הקב"ה, והיא מסיקה מכך כי "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה]. כיצד ניתן להסיק מדברי משה רבנו לישראל לגבי כל אדם שלומד מרבו? מה המסר שמנסה גמרא זו להעביר לנו?
הבעת תודה היא חלק מתרגול רוחני. היא פותחת את הלב ומפעילה מרכזי רגשות חיוביים במוח. תרגול קבוע של הכרת תודה יכול לשנות את הדרך של נוירונים במוח ולתעל אותם לתוך דפוס חשיבה חיובי יותר. מה שיאפשר לנו לפתח תצוגה גדולה ורחבה של חיינו.
מה טיבה של טענת משה כי ה' לא נתן לישראל לב לדעת, עיניים לראות ואוזנים לשמוע? האין בטענה זו משום פטור/הצדקה למריו של דור דעה שראה ניסים גלויים ורבים לנגד עיניו?
מהו המתכון להינצל מהקללות והצרות הקשות אותן מפרט משה רע"ה בדברי התוכחה פרשתינו?
האם האמרת ה' את עם ישראל מותנית בהאמרת ה' ע"י ישראל?