המלחמה ביצר הרע

פרשתנו פותחת בתיאור דיני המלחמה, ובתוכם ההיתר לקחת אשת יפת תאר. מתוך דברי חז”ל על היתר זה, ננסה בשיעור השבוע לצלול לעומקה של מלחמה אחרת, לא פחות קשה – המלחמה שלנו ביצר הרע – ונראה אילו כלים מציעה לנו התורה לשימוש במלחמה זו.

מה נשתנה?

פרשתנו פותחת בדין הקשה של אשת יפת תאר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים כא, י-יא).

התורה מתירה מעשה שעל פניו נראה רחוק שנות אור מן המוסר והקדושה הנדרשים בדרך כלל מבני ישראל. אכן, בגמרא במסכת קידושין, מתוך מודעות לקושי המוסרי הגדול הטמון בציווי זה, מוסבר שבמצוות אשת יפת תאר דיברה התורה כנגד יצר הרע:
יפת תואר – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. (קידושין כא ע”ב)

בפשטות, קשה לראות את ההגיון בדברי הגמרא – הרי בכל התורה כולה ובספר דברים בפרט התורה חוזרת שוב ושוב על כך שבני ישראל צריכים להתגבר על יצרם ולבחור בדרך הטוב. אחד היסודות הבסיסיים ביותר בעבודת ה’ הוא יכולתו של האדם לבחור ברע ולעשות מעשים גם כנגד רצון ה’ בעקבות עצת היצר הרע. משימתו הגדולה של האדם בעולם היא להתגבר על יצרו ולהצליח להמשיל את מוחו על לבבו, וכך לשלוט במעשיו ולהפנותם לדרך הישר והטוב. והנה, בפרשת אשת יפת תאר, פתאום משנה התורה כיוון בחדות ומתירה ליצרו של האדם קצת ‘להשתחרר’, מכיוון שהיא מכירה בכך שאם האדם לא יקבל היתר הוא לא יצליח לעמוד בפיתוי.

גישה יוצאת הדופן זו של התורה בפרשיית אשת יפת תאר מעוררת תמיהה גדולה ביותר, דווקא מכיוון שמדובר בפגם מוסרי מאוד בולט. לכאורה דבר זה לא אמור לקבל היתר גם כאשר רוצים לתת דרור ליצר, שכן יש כאן פגיעה מוסרית קשה וכניעה לאחד היצרים הנמוכים ביותר של האדם, ובד בבד יש כאן פגיעה גם באותה אישה. מדוע דווקא כאן אומרת התורה שהיא מכירה במגבלות האדם ומתירה לו את האיסור?

הצלה מעבירה חמורה

ננסה להציע כמה כיוונים להבנת הרעיון הרוחני שעומד מאחורי דיבור התורה כנגד יצר הרע. נתחיל בדברים הפשוטים ביותר.

ישנם מספר מקומות בהם התירו חכמים איסור מסוים, מכיוון שאם לא נתיר לאדם את האיסור הקל הוא יעבור על איסור חמור יותר. נביא לכך דוגמא אחת. הגמרא במסכת שבת מתירה לטלטל מת בשבת למרות היותו מוקצה, בשביל להציל אותו מן הדליקה. הגמרא מסבירה שטעם הדבר הוא שמשום שלאדם אכפת מאוד ממתיו, אם לא נתיר לו לטלטל את המת כדי להציל אותו הוא יבוא לכבות את הדליקה:
והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה – אתי לכבויי [אם לא תתיר לו – יבוא לכבות]. (שבת מג ע”ב)

מדין זה אנו לומדים כי חז”ל מבינים את השפעתו של היצר על האדם. הם מודעים לכך שבני אדם חסים על ממונם ועשויים אף לעבור על איסורים בשבילו, ולכן חכמים מנסים למצוא את הדרך בה האדם יצליח ככל האפשר ללכת בדרך ה’, גם כאשר לעתים הם נאלצים להקל הקלות מסוימות לשם כך. אלא שכאשר אנו מתבוננים בפרשיית אשת יפת תאר אי אפשר כלל להסביר כך. לשון הגמרא במסכת קידושין מעידה על כך:
מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. (קידושין כא ע”ב)

גם מתה שחוטה עדיין אסורה באכילה. מכיוון שהבהמה מתה מעצמה, היא מוגדרת כנבלה ומעשה השחיטה בה לאחר שמתה לא מתיר אותה לאכילה. כך גם באשת יפת תאר, התורה לא מצילה את האדם מן האיסור, אלא מגדירה את המעשה האסור כמותר. אין הדבר דומה לדברי חכמים בגמרא במסכת שבת, שם חכמים מתירים איסור אחד בשביל להציל מאיסור אחר, חמור יותר.

נגד יצר הרע

ניתן להציע שני כיוונים אחרים, שעדיין נשארים בגבולות ה’רגילים’ של התורה ולא הולכים בניגוד מוחלט לקו המנחה של התורה הקורא להימנע ככל הניתן מכניעה ליצר הרע. על פי הכיוונים הללו התורה בפרשיית אשת יפת תאר מנסה לכפות את היצר הרע ולמנוע ממנו לעשות את זממו.

הכשר השרץ

כהקדמה להבנה זו נסתכל על מחלוקת אמוראים לגבי ההיתר של אשת יפת תאר. בירושלמי במסכת מכות מובאת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן:

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן [חכמים שבבבל] תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן [שני דברים אתם אומרים בשם רב ואנחנו לא אומרים כך] אתון אמרין [אתם אומרים] בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים ואחר כן תבוא עליה ובעלתה אחר כל המעשים. (ירושלמי מכות פ”ב ה”ו)

הירושלמי מציג את שיטת רב, לפיה אכן ישנו היתר לבוא על אשת יפת תאר פעם אחת כבר בשדה הקרב, כאשר היא עדיין בגויותה ועומדת באיסורה. לעומתו, רבי יוחנן מבין, כפשטי הפסוקים, שההיתר לבוא על אשת יפת תאר הוא רק לאחר עשיית כל המעשים המתוארים בפסוקים שלאחר מכן:
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים כא, יב-יד)

הגמרא במסכת קידושין מבינה שכחלק מאותו תהליך המתואר כאן, אותה אשת יפת תאר גם עוברת גיור, ואם כן נמצא שלאחר התהליך היא לא אסורה כלל. 

אם קוראים את הפסוקים כשיטת רבי יוחנן ולאור ביאורה של הגמרא במסכת קידושין, יוצא שאכן התורה התירה לאדם את הביאה על האישה רק לאחר גיורה. עדיין אין זה דבר כשר לחלוטין, שהרי היא לא רצתה להתגייר ולהתחתן עמו כלל, והיא נלקחה בניגוד לרצונה בשעת המלחמה, אך ברור מדוע הדבר פחות אסור מאשר לבוא עליה בשדה הקרב. אם כן, אכן התורה הצליחה למנוע את האדם מאיסור חמור ולהאכילו באיסור קל בלבד.

מים שאינם גנובים לא ימתקו

ספר החינוך מסביר את שורש מצוות אשת יפת תאר כך:

ומשרשי המצוה אמרו זכרונם לברכה לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באיסור לתוקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תואר שערותיה הנאים ולגדל צפרניה כדי לנוול תואר ידיה, ושירשה אותה לבכות חדש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה, גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחדש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו שיהא נכנס ויוצא נתקל בה ורואה בניוולה. (ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקלב)

ספר החינוך מתייחס כאן בעיקר לפסוקים בהמשך פרשתנו, המתארים את סדרי הכניסה של אשת יפת תאר לעם ישראל. בפשטי המקראות הסדר המתואר בפסוקים אינו כולל בהכרח גיור, והיה מקום לומר שאכן האישה עומדת באיסורה גם לאחר כל התהליך. מדוע התירה התורה את האישה רק לאחר תהליך זה, אם במעמדה לא נשתנה שום דבר? 

אפשר לראות שני רווחים מתהליך זה: הראשון הוא שהתהליך לוקח זמן. לפחות ‘ירח ימים’ בהם האישה מתאבלת על אביה ועל אימה. לאחר זמן, יצרו של האדם מתקרר. היצר לא מצליח להישאר באותה עוצמה ולגרום לאותה תאווה לאורך זמן, ולכן לעצם משך הזמן שהתורה נותנת כאן יש תפקיד במלחמה ביצר הרע. ייתכן מאוד שהחייל בשדה הקרב יתאווה למעשה מסוים אך לאחר שהוא ישוב לביתו, ירגע וינוח מעט, הוא יחשוב שוב על מעשיו בצורה קרה ומחושבת יותר ויבין מדוע לא כדאי לעשותם. התורה מלמדת אותנו כאן כלי חשוב למלחמה ביצר – זמן. כאשר מצליחים לדחות מעט את הרצון לסיפוק, ייתכן שכל נקודת המבט תשתנה. בזה נותנת התורה כלי ראשון ללוחם נגד יצר הרע.

הרווח השני הוא עצם התהליך. רש”י, בעקבות חז”ל, רואה את התהליך שהתורה מתארת ככזה שבא לנוול את האישה השבויה:
ועשתה את צפרניה – תגדלם כדי שתתנוול.
והסירה את שמלת שביה – לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם.
וישבה בביתך – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו.
ובכתה את אביה – כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. (רש”י דברים יב-יג)

רש”י מסביר בפירוש שמטרת התהליך כולו היא לגנות את השבויה על האדם. שתהא בת ישראל שמחה וזאת עצבה. אם נכונים הדברים, יש כאן פן נוסף של מלחמה ביצר. דרכו של יצר הרע להראות לאדם תמונה חלקית ומוטה, בה צד אחד נראה נוצץ ומושך בעוד הצד השני כלל לא קיים. בפרשיית יפת תאר התורה נותנת את תשובת המשקל לכך, ומבקשת מהאדם שיראה גם את הצד השני, הפחות יפה, שבמעשיו, ורק לאחר מכן ישקול מה לעשות. יש כאן כלי נוסף נגד היצר הרע, שמטרתו למנוע מהיצר לממש את זממו. התהליך אותו מתארת התורה מתיר בסוף את האישה, אך לפני כן היא דורשת מהאדם שיילחם בייצרו.

ייתכן שאולי יש כאן ממד נוסף, נסתר מעט יותר, של מלחמה ביצר, והוא עצם היתרה של אשת יפת תאר. שלמה המלך מלמדנו ש”מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:” (משלי ט, יז). חלק מההנאה בעבירה היא עצם העבירה. כאשר האדם יודע שהוא עושה מעשה אסור, יש בכך הילה מסוימת וזוהר שמושך את האדם. ממילא, כאשר התורה מתירה את אשת יפת תאר, בעצם ההיתר יש כבר מלחמה כנגד היצר הרע והחלשת התאווה של האדם למעשה האיסור.

כנגד יצר הרע

עד כאן ראינו כיוונים שלפיהם התורה ממשיכה בקו הכללי הרואה ביצר דבר רע שיש להילחם בו, אלא שכאן היא מוצאת דרכים מתוחכמות להילחם בו, בבחינת ‘כי בתחבולות תעשה לך מלחמה’. 

אך ייתכן שבאמת התורה מכירה בכך שלפעמים האדם לא מסוגל לעמוד מול יצרו. כך עולה מפשטות לשונו של רש”י:
ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. (רש”י דברים כא, יא)

האפשרות ‘להיכנע’ ליצר במקרה שבו לא ניתן לעמוד מולו צריכה עיון גם היא – מה באה התורה ללמדנו כאן?

גבולות החינוך 

התורה מתירה כי היא יודעת שהאדם לא יצליח לעמוד במבחן. גם אמירה זו כשלעצמה היא אמירה חינוכית-רוחנית חשובה. בחינוך אנחנו צריכים מחד לאתגר את החניך, התלמיד או הילד, כך שמתוך האתגר הוא יגדל ויצמח. אך מאידך צריך להיזהר לא לאתגר אותו יותר מדי, כך שהרצון להתעלות יביא דווקא לירידה. כאשר מציבים לאדם אתגר שהוא לא יכול לעמוד בו, עדיף לפעמים להימנע מן האתגר, על אף המחירים הכרוכים בכך. חז”ל גם הם מכירים בכך, וכאשר הם רוצים לגזור גזירה על הציבור אך יודעים שהציבור לא יעמוד בה הם אינם גוזרים אותה, על פי הכלל הידוע: “אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה” (עבודה זרה לו ע”א).

בכל לבבך – בשני יצריך

אך ייתכן שהתורה קוראת כאן גם לכיוון אחר, כאשר היא הופכת דבר שלכאורה הוא תולדתו של היצר הרע למצווה. הצפנת פענח מסביר שיש שתי דרכים להתמודדות מול יצר הרע:

וכן יש ב’ [שתי] בחינות אלו מצד היצר הרע… כי ב’ סוגי אנשים העומדים נגד יצרם… כי יש כת אנשים העומדים נגד יצרם, שיעשו היפך היצר הרע, והוא הנכון, כמו ששמעתי מה שאמרו חז”ל (קדושין כא ע”ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, פירוש שיעשו ההיפך, כי לפעמים וכו’. ויש כת אנשים במדריגה עליונה יותר מכת הנ”ל, והוא תואר חכם הלומד מכל אדם, גם מיצר הרע, ותוכו אכל וקליפתו זרק, כמו רבי מאיר (חגיגה טו ע”ב), ולבחינה זו צריך שיהיה גבור וכו’, יעו”ש [יעוין שם]. (צפנת פענח שמות פרשת תרומה ד”ה וכן יש)

הצפנת פענח מציע שלפעמים האדם יכול ‘לגייס’ את היצר הרע. ר’ צדוק הכהן מלובלין נוגע גם הוא בנקודה, זו ומסביר כי היצר אינו בהכרח רע. הוא מגלה את כוחותיו של האדם, ולכן אם יש לאדם יצר, כנראה שאפשר לנתב אותו לטובה, ואולי אפילו זו עיקר משימתו ומגמתו:
כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהירבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב… ועל כזה אמרו (גיטין מג ע”א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. (צדקת הצדיק מט)

אור החיים הקדוש בפירושו לתורה מסביר בתחילת הפרשה את המקראות של פרשיית אשת יפת תאר, על דרך הדרש, כקוראים בדיוק למהלך זה:

ואמר וחשקת בה פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו ילבישם בה לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב. ואומרו והבאתה אל תוך ביתך… וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש, ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש מרוח הטומאה, והוא אומרו והסירה את שמלת שביה מעליה פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב”ה [ברוך הוא], ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אומרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרידתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנ”י [כנסת ישראל] (ברכות לה ע”ב), ירח ימים זה שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול. ואחר כן תבוא אליה פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך והוא אומרו ובעלתה. (אור החיים לפרשת כי תצא ד”ה ואמר וחשקת בה)

לפי הבנת אור החיים, ‘דיברה תורה כנגד יצר הרע’ מתפרש כמשל של התורה, המלמדת, מתוך הדינים העולים מן הפשט, את המהלך הרוחני הנדרש מאותם פסוקים עצמם.

פרשה זו של אשת יפת תאר לא סתם נקראת תמיד במהלכו של חודש אלול, חודש בו עם ישראל כולו עסוק בתשובה ובמלחמה ביצר. בחודש זה התורה מלמדת אותנו כמה וכמה דרכים להתמודד עם היצר, ולדעת לשאוב מתוכו את כוחותינו ועוצמתנו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)