וראה את הארץ

פרשתנו חותמת את נאומו של משה לעם ישראל בשירת האזינו. לאחר השירה הקב”ה מצווה את משה רבנו ציווי אחרון לפני מותו: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (דברים לב, מח-מט)

זו אינה הפעם הראשונה שמשה רבינו מצטווה לראות את ארץ ישראל. הדברים כבר נאמרו בפרשת פינחס רגע לפני מינויו של יהושע למחליפו של משה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם, הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: (במדבר כז, יב-יד)

יש בציווי ‘לראות’ את הארץ ממד מפתיע. אנחנו יודעים שבעוון ההכאה על הסלע נגזר על משה רבנו שלא ייכנס לארץ, ולכן אפשר לראות באפשרות לראות את הארץ איזשהו ניחום שהקב”ה נותן למשה – למרות שאינך יכול להיכנס לארץ, תוכל להסתכל עליה. אך מפשטי המקראות עולה תמונה מעט אחרת. בשני המקומות שציטטנו הלשון בה משתמש הקב”ה היא לשון של ציווי, כך שנראה שיש מצווה וצורך בראיית הארץ, ולא רק ברכה ואפשרות.

בנוסף, מצאנו שהרצון לראות את הארץ נמצא גם אצל משה רבנו. בפרשת ואתחנן, כאשר משה רבנו שופך שיחו לפני הקב”ה בתחנונים להיכנס אל הארץ, הוא מסביר גם מדוע הוא כוסף לכניסה לארץ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: (דברים ג, כה)

האם מטרת כניסתו של משה רבנו לארץ היא רק ראייתה? משה רבנו, מנהיג עם ישראל ומובילו במדבר, המצביא שמנצח במלחמות ישראל בזו אחר זו – האם כל תכלית שאיפתו להיכנס לארץ מסתכמת בראייתה בלבד?

החזרה של ראיית הארץ פעם אחרי פעם, העובדה שהיא מוצגת בתורה כציווי, והרצון העצום של משה רבנו רק לראות את הארץ, מעלים על הדעת את המחשבה שיש לראיה זו משמעות עמוקה יותר.

לתת שם ברכתך

הספורנו בפרשת ואתחנן מסביר את בקשתו של משה:
ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם. (ספורנו דברים ג, כה)

לפי הספורנו, משה רבנו רצה לראות את הארץ כדי לברך אותה, שתמיד תהיה טובה לעם ישראל. ברור מדוע משה רבנו רוצה לברך את הארץ אליה נכנס עם ישראל, אך עדיין יש מקום לשאול – מדוע צריך לראות אותה לשם כך? וכי לא ניתן לברך את הארץ כאשר לא רואים אותה? להבדיל, מצאנו את הראיה כמפתח לברכה גם אצל בלעם הרשע. כאשר בלק מציב את בלעם פעם אחר פעם במקום בו הוא רואה את ישראל. אם כן ייתכן שאכן יש חשיבות לראיה כאשר מברכים או חלילה מקללים.

אך אפשר להציע שאצל משה רבנו יש משמעות נוספת לראיה זו, ושהיא נחוצה לברכה באופן מיוחד. בספרי החסידות מובאת מסורת לפיה משה רבנו ‘הכניס’ את רוח הקודש בארץ כאשר הוא התבונן בה:
והנה בספר לב שמחה (בפרשת פנחס) כותב בשם המהרש”א דע”י [שעל ידי] ראייתו של משה רבינו את האויר של א”י [ארץ ישראל], הכניס באויר חכמה, ולכן אוירא דא”י מחכים (ב”ב קנח ע”ב) עכ”ד [עד כאן דבריו]. ויש אולי להוסיף דהכוונה היא גם לנאמר (תהלים קיא, י): ראשית חכמה יראת ה’ וגו’, וזה הענין שמשה רבינו בראייתו הכניס יראת ה’ וחכמה באוירא דא”י ודו”ק היטב. (פרדס יוסף החדש על דברים לב, מט, אות ס ד”ה והנה בספר)

על אף שהדברים גבוהים אפשר להוסיף בהם גם טעם שיש לו יסוד בפשוטו של מקרא. פרידתנו ממשה רבנו אינה הפעם היחידה שאנו לומדים שלראייתו של משה רבנו יש חשיבות. גם בפגישתנו הראשונה עם משה רבנו ישנה משמעות מיוחדת לראיה. הפעולה הראשונה שמתוארת בנוגע למשה רבנו בתורה היא הראיה – ראייתן של אמו, “וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא”, ושל בת פרעה, “וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה”, “וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד”. אך יותר מכך, פעולותיו החשובות הראשונות של משה רבנו מתחילות בראיה: “וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי”. כאן עוד אפשר לטעון שמדובר על עניין לשוני גרידא, שאין לו משמעות מיוחדת מעבר לתיאור הדברים. בפרשת הסנה כבר אי אפשר לטעון זאת:
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: (שמות ג, ב-ג)

התורה מתחילה את תיאור הסנה בכך שמלאך ה’ נראה אל משה מתוך הסנה. אך כאשר משה מסתכל, הוא לא רואה את מלאך ה’ אלא את העובדה שהסנה איננו אוכל. משה רבנו לא נותן למראה לעבור לידו והוא הולך להתבונן: “אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה”. התורה מספרת שרק בזכות הפעולה הזו, שימת הלב והראיה, הקב”ה דיבר עם משה מתוך הסנה: וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (שמות ג, ד)

ראייתו המיוחדת של משה רבנו היא זו שמזכה אותו בגילוי השכינה ובשליחות ה’ לפדות את עם ישראל. ייתכן מאוד שראיה זו מעידה גם על קודמותיה שאין אלו ראיות בעלמא אלא ראיות של אדם גדול עם ראיה מיוחדת. כוחה של הראיה במעמד הסנה הוא בכך שהיא גורמת לשכינה להתגלות.

לפי זה ניתן לבאר את מאמר החסידים. כאשר משה רבנו מביט הוא מצליח לראות את התגלות השכינה בעולם, כמו שהוא רואה אותה בסנה. בעצם משה רבנו לא מברך את ארץ ישראל בברכה חדשה, אלא רואה את התגלות השכינה בתוכה. מדרשים רבים (עיינו בדברים רבה ועוד) מתארים כיצד משה רבנו ראה את בתי המקדש או את קדושת הארץ, וייתכן שהם מיוסדים על הראיה המיוחדת שדבירנו עליה כאן.

שתהא נוחה להיכבש

כיוון אחר שבו הלכו רבותינו בביאור פשרה של ראיית משה רבנו את ארץ ישראל נוגע לפסוק נוסף בו הראיה לכאורה מיותרת.

ישנו מקום שלישי בו הקב”ה מורה למשה לראות את הארץ. במקום זה משתמע שאכן יש כאן ‘ניחומים’ למשה רבנו, שכן הציווי מגיע בתחילת פרשת ואתחנן, עם סירובו של הקב”ה לבקשת משה להיכנס לארץ: וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ, כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (דברים ג, כו-כז)

כמו שראינו, משה רבנו מבקש מהקב”ה להיכנס לארץ ולראות אותה, אך לא כל בקשתו מתקבלת. הוא לא זוכה להיכנס לארץ, אך יוצא ומקצת תאוותו בידו – הוא זוכה לראות את הארץ.

לאחר הפסוקים הללו מופיע פסוק נוסף, שבפשטות קשור לכך שהקב”ה מסרב לקבל את בקשתו של משה, אך גם אליו משתרבבת הראיה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: (שם פס’ כח)

גם כאן ניתן לומר שמדובר על תיאור מקום בלבד. אך אם נחזור לפסוק שבו הקב”ה מבקש ממשה לראות את הארץ, ניזכר מיד בפסוקים דומים: וַה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: (בראשית יג, יד-טו)

גם בפנייתו של הקב”ה לאברהם ישנו ציווי על הראיה, וכאן אומרת התורה בפירוש את מה שהיא רומזת בפרשת ואתחנן: הראיה הזו קשורה לכיבוש הארץ.

את הקשר בין הדברים העלה על שולחן מלכים ר’ מאיר שמחה, במשך חכמה על פרשתנו:
וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה. ובפרשת פנחס (במדבר כז, יב) אמר לו: “עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל”. והענין, כי כמו שאמרו רז”ל פרק המוכר פירות (בבא בתרא ק ע”א) דאמר ליה לאברהם (בראשית יג, יז) “קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה”… כדי שתהא נוחה לכבוש לבני בניו (עכ”ל [עד כאן לשונו]). כן היה אצל משה שבראיתו היתה נוחה ליכבש לפני בני ישראל. (משך חכמה דברים לב, מט)

המשך חכמה מביא דרשת חז”ל, שלפיה מטרתו של הציווי לאברהם להתהלך בארץ היא שלבני ישראל יהיה קל יותר לכבוש אותה בעתיד. הוא מסביר שבאותו אופן, ראיית משה רבנו את הארץ מקלה על בני ישראל את הכיבוש. כך פירש גם האלשיך בפרשת ואתחנן:
כי על ידי הביטך בה תשרה בה רוח קדושה להכניע כח יושביה, ותהיה נוחה להכבש, וזהו אומרו והוא ינחיל את הארץ אשר תראה. (אלשיך דברים ג, ד”ה הוא יעבור)

המשך חכמה מסביר גם מדוע אברהם אבינו קונה את הארץ בהליכה ואילו משה בראיה:
וזה כל אחד לפי מעלתו, אברהם במה שהתהלך לפניו – כי היה ממרחק מקצות הארץ רחוק מידיעת השי”ת [ה’ יתברך], ונתגדל ונתחזק בחכמת לבבו להכיר מציאותו יתברך, והלך לקרב עצמו להשם, ובהליכתו פרסם אמונתו והקריא בריות להשי”ת, כמו שנאמר (שם פסוק ד) “ויקרא שם אברם בשם ה’”. לכן היה בכח הליכתו לכבוש הארץ ולהפיל צבא השמים ממעל, ולכבוש העמים אשר יהיו רק קמחא טחינא. וכן במשה במה שנתגדל בהתגלות כבוד השי”ת להמון עם כולו, וענן כבודו היה חופף עליהם מ’ [ארבעים] שנה, ובזה חיזק מוסדות האמונה, לכן היה בכח ראות עיניו לגרום שתהא נכבשת הארץ לפני בני ישראל. וזה שאמר (דברים ג, כט) “והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה” – שכבר כבשה משה בראות עיניו יותר מה שכבשו יהושע וישראל במלחמותיהם. (משך חכמה שם)

ר’ מאיר שמחה שם את הדגש על התגלות ה’ לעיני כל ישראל בראיה.[1] אך אפשר אולי להציע שהראיה הרוחנית של משה, שבאה לידי ביטוי במעמד הסנה ובראיית משה את המציאות האלוקית בתוך העולם הגשמי, היא היא הראיה שמלווה את בני ישראל בכיבוש הארץ, שכל כולו התגלות רוחנית אלוקית בתוך המציאות הגשמית של מלחמת כיבוש הארץ.

קנין הבטה

המשך חכמה הביא הוכחה מהגמרא שלהליכה יש כח קנייני, ממסכת בבא בתרא:
ור’ אליעזר, רבים במאי קנו ליה? בהילוכא, דתניא: הלך בה לארכה ולרחבה – קנה מקום הילוכו, דברי ר’ אליעזר; וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק. אמר ר’ אלעזר, מ”ט [מאי טעמא] דר’ אליעזר? דכתיב: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ורבנן? התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו. (בבא בתרא ק ע”א)

לפי הגמרא, שיטת רבי אליעזר היא שאדם שהלך בקרקע לאורכה ולרוחבה קנה אותה. ייתכן שאפשר להביא הוכחה דומה לקניין הראיה, ובכך להבין טוב יותר את משמעות הראיה המיוחדת של משה רבנו בארץ ישראל ולמצוא לה השלכה מעשית לימינו.

בתחילת מסכת בבא מציעא הגמרא מציעה שיהיה ניתן לקנות מציאה בראיה, אך דוחה את ההצעה וקובעת שאין די בראיית המציאה בשביל לקנות אותה:
אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי מצאתיה – ראיתיה, אף על גב דלא אתאי [הגיע] לידיה – בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי – דבראיה לא קני. (בבא מציעא ב ע”א)

אלא שבסוגיה אחרת במסכת בבא מציעא משתמע שדווקא יש מקום לקנות בראיה:
אמר רבה: הבטה בהפקר תנאי [מחלוקת תנאים] היא. (בבא מציעא קיח ע”א)

רבה מעלה אפשרות שניתן לקנות חפצי הפקר בהבטה. אם כן, זוהי קושיה על הגמרא בדף ב, ששללה אפשרות כזו מכל וכל. הרי”דמציע לחלק בין שתי הסוגיות, תוך חילוק בין שני מושגים: ‘ראיה’ ו’הבטה’. הוא מסתמך על המשך הסוגיא בדף קיח, שבה מובאת מחלוקת התנאים סביב מעמדם של שומרי פירות שביעית:

דתנן: שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב הוא, ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן – אין באין משל צבור! מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בכך נחלקו]: דתנא קמא סבר: הבטה בהפקר קני, ואי יהיבי ליה אגרא [אם נותנים לו שכר] – אין [כן], ואי לא – לא. ורבי יוסי סבר: הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי [כשהציבור הולך ומביא] – השתא הוא דקא זכי ביה [עכשיו הם זוכים בו]. (בבא מציעא שם)

תנא קמא מבין שראיית פירות השביעית גורמת לכך שהם נקנים לשומר, ולכן אם לא ייתנו לו שכר, הפירות ייחשבו כקרבן פרטי שלו ולא כקרבן ציבור. לעומתו, רבי יוסי מבין שההבטה אינה קונה, ולכן כאשר הציבור לוקח את ספיחי השביעית הם נהיים קרבן ציבור גם ללא תשלום לשומרים.

בעקבות כך מבין הרי”ד שהבטה אינה ראיה רגילה:
דבראיה בעלמא לא קני לה. אי קשיא והא אמרי’ בשלהי פ’ מסכתין דכ”ע [דכולי עלמא] הבטה בהפקר קניא תשובה אותה ההבטה היא שמירה כדאמרי’ התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והן שומרין אותן מן הבהמות והחיות שלא יאכלו אותם ומעוברי דרכים מש”ה [משום הכי] קניא אף על פי שהן מחוברין לקרקע אבל לעולם ראיי’ בעלמא לא קניא אפילו בתלוש. (תוספות רי”ד בבא מציעא ב ע”א, ד”ה דבראיה בעלמא)

יש הבדל בין הסתכלות בעלמא, שאכן אין בכוחה לקנות, לבין שמירה. שמירה היא הסתכלות על חפץ ודאגה שהוא לא יזוז ממקומו. השמירה היא כבר ראיה שפועלת בחפץ ומתייחסת אליו, ולא ראיה פשוטה ורגילה. אפשר שזו ההתבוננות של משה רבנו בארץ ישראל. לא מדובר על ראיה בעלמא אלא על ראיה עמוקה – משה רבנו שומר על ארץ ישראל לעם ישראל בעזרת ההבטה המיוחדת שלו, שמסוגלת לראות את התגלות ה’ גם בסנה הבוער וגם בארץ ישראל.

מצוות ההבטה בארץ

הגדיל לעשות הרב תמר ובפירושו עלי תמר הוא לקח את ההתבוננות בארץ צעד גדול קדימה. כאשר הוא מדבר על גודלה וחשיבותה של מצוות הישיבה בארץ ישראל, הוא מציע ללמוד מפרשתנו שיש מצווה בהתבוננות בארץ ישראל:

ועוד יש לדון דמצווה היא לראות את הארץ אשר נתן ה’ לבנ”י [בני ישראל] לאחוזה, כמ”ש [כמו שכתוב] בפרשת האזינו, וידבר ה’ אל משה עלה ראש הר נבו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ”י לאחוזה. ומאחר שהקב”ה צווה כן למשה, הר”ז [הרי זו] מצווה לכלל ישראל, כמ”ש בסנהדרין מ”ו, קבורה מה”ת [מן התורה] מניין וכו’, ונימא מדאיקבר צדיקי, מנהגא בעלמא, ונימא מדקבריה הקדוש ברוך הוא למשה וכו’. ופירש רש”י ונימא ליה מדקבר הקדוש ברוך הוא למשה, אלמא דעתו הסכימה וכו’ עיין שם. ואם אפילו בראיית א”י מהר נבו יש מצווה, קו”ח [קל וחומר] לעבור בא”י לארכה ולרחבה ולראות את הארץ אשר נתן ה’ לבנ”י לאחוזה, עאכו”כ [על אחת כמה וכמה] לראות גם את הכתל המערבי ומקום המקדש ומערת המכפלה וקבר רחל וקברי התנאים והאמוראים… ובפרשת ואתחנן, ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר, אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, והסכימה לו דעת המקום באומרו עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה תימנה ומזרחה וראה בעיניך וגו’, שוב נעשת זו מצוה לכל ישראל וכנ”ל [כן נראה לי]. (עלי תמר על מועד קטן פ”ב ה”ד)

אם ניקח את הדברים כפשוטם, זהו חידוש גדול מאוד. אך ייתכן שאם נפרש שמדובר כאן על הבטה ולא על ראיה בעלמא, על התבוננות רוחנית והכרת העובדה שעיני ה’ אלוקינו בארץ בכל רגע, אכן יש כאן מצווה גדולה. אולי לא בכדי ציווי זה חותם את נאומו של משה. אחרי ספר שלם שבו משה רבנו מדבר, והמסר העיקרי אותו הוא מעביר לבני ישראל עוסק בראיית הקב”ה והשגחתו גם בארץ, ריבונו של עולם אומר למשה רבנו – התכבד אתה ותן דוגמא לבני ישראל. הבט בארץ באותה ראיה רוחנית, ובזכות זאת גם בני ישראל יראו ויעשו, ומתוך הסתכלות זו הארץ תהיה נוחה להיכבש בפניהם.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ דן בן ציפורה ינאי ז”ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

---

[1] ואולי אפשר להוסיף לדבריו את ההתגלות הגדולה ביותר בהר סיני בה נאמר: “וכל העם רואים את הקולות”.