"ואלה המשפטים"
יש שתי מטרות בהקמת מערכת צדק: לפני הקומה השנייה של משפט התורה, קיים רובד בסיסי הנוגע ליצירת המערכת עצמה – קודם כל, החברה צריכה להתנהל על פי חוקים בלי קשר לתוכנם. רק כאשר יש חברה מתפקדת אפשר לדון על טיבם של החוקים.
שמות
נושאים בפרשה
דיני עבדים ודיני אדונים
דווקא מסוגיה הלכתית בפרשה משפטים, ניתן ללמוד, על פי עדות של 'משיח לפי תומו' (כביכול), על מאפיין מרכזי של דור יוצאי מצרים שהשתנה לבלי הכר בקרב דור הבנים...
מה עניין יתרו להר סיני
פרשת יתרו מתחלקת באופן ברור לשני חלקים: בתחילתה סיפורו של יתרו, ולאחריו סיפור מתן תורה. הקשר של חלקה השני של הפרשה לספר שמות הוא טבעי ומובן: עם ישראל יוצא ממצרים, ים סוף נקרע לפניהם, הם הולכים במדבר עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ולאחר שהם מנצחים את עמלק, האויב האולטימטיבי, הם מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים תורה. אולם תיאור זה רק מחריף את הבעיה הקיימת עם חלקה הראשון של הפרשה: מדוע התורה בוחרת לספר לנו דווקא כאן, קודם מעמד הר סיני, על ביאת יתרו?
"מה אעשה מפני משה"
תפקידו של משה במתן תורה איננו עניין טכני בלבד. חז"ל למדו שגם לדורות קריאת התורה צריכה להיות על ידי מתווך. זה נכון לא רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד התורה באופן כללי: אין אדם לומד תורה אלא על ידי רב. כל הלימוד שלנו מבוסס על מסורת, כל תלמיד ורבו, ורבו מרבו עד ליהושע שקיבל ממשה רבנו. אך יש גם פן נוסף שנוגע לתפקידו של משה רבנו.
כפל המשמעות בסיפור המפגש בין משה ליתרו
מפני מה זכה יתרו הכהן המדייני לכך שלתיאור ביקורו ועצתו למשה יוקדשו פסוקים מקרא רבים כל כך?
מורכבות
המדרש מתאר את התהפוכות שעברו על עם ישראל ביחס לקשר שלהם עם הקב"ה, ונדמה שהמסר העולה ממנו הוא שמצבו הרוחני של עם ישראל אינו קבוע ויציב, אלא משתנה מרגע לרגע. אופיו של עם ישראל הוא פעמים טוב ופעמים רע; פעמים 'נאוה' ופעמים 'שחורה'.
'ממרים הייתם' או 'חסד נעוריך' – מסע בעקבות תלונות עם ישראל במדבר
מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ"ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?
ללמוד, לכתוב ולהפנים
כיצד מצוַת התפילין מביאה לכך ש"תהיה תורת ה' בפיך"?
"לזכרון בין עיניכם"
למה התורה רואה צורך במצווה נוספת שתהווה זכר ליציאת מצרים? מדוע לא ניתן להסתפק בחג הפסח כדי לשמור על זיכרון יציאת מצרים חי?
זיכרון קולקטיבי
במה אפוא זכה סיפור יציאת מצרים למעמד האירוע המכונן המרכזי בעיצוב התודעה ההיסטורית, דבר שלא זכו לו אירועים קוסמיים אחרים כבריאת העולם ומעמד הר סיני? מהם היסודות הקיימים באירוע זה החשובים כל כך לעיצוב הזהות הישראלית?
תכונותיו של המנהיג
יכולתו של המנהיג להנהיג את כל הפלגים והשכבות בעם 'לפי כוחם' היא יכולת שאיננה מובנת מאליה, וגם בה ניחן משה
החידוש בהתגלות בשם הוויה
ההכרזה "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", עוררה תמיהה רבתי בקרב המפרשים: וכי האבות לא הכירו את שם ה'? פעמים רבות מספור הוא התגלה אליהם בשמו – ואם כן, מה החידוש הגדול כעת?
מיהו מושא החיזיון התאולוגי של מכות מצרים?
מהי מטרתה של שליחות משה? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? אם כן, במה ייבדל עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?
חינוכו של משה: המוכנות המוחלטת למלא את דבר ה'
כיצד משה זכה למעלה זו, שלמרות כל איכויותיו האישיות הוא מעביר את דבר ה' בצורה זכה וצלולה, בלי שום 'נגיעה' אישית?
"ויאמן העם וישמעו" – הוויכוח בין ה' למשה על חינוך לאמונה
מעמד הסנה המופיע בפרשתנו הינו במבט ראשון מודל בסיסי של ויכוח בין הקדוש ברוך הוא למנהיג המיועד במעמד הקדשתו לתפקיד, מודל שאומץ על ידי נביאים מאוחרים בשעה שציווי השליחות רבץ לפתחם. אולם, עיון מעמיק בתכניו של מעמד זה מעמיד אותו כוויכוח ייחודי בין הא-ל לשלוחו. וויכוח זה אינו עוסק בחשש הנביא למעמדו, או בתיאור קשיות עורפו של העם, אלא מבקש לדון על אסטרטגיית השליחות ויעילותה.
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם"
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם - אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג) לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?
החמה והלבנה ומניין הזמן (ד"ת לפרשת החודש)
במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?
משכן התיקון והתשובה
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
קידוש ידיים ורגליים
תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?
חטא העגל והתשובה ממנו
משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.
בין חטא העגל למשכן
הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות. פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?
מנורת הזהב
מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.
הוויה ועשייה במשכן
דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?
מצוַת בניין בית המקדש
במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.
"מאסת את דבר ה'" – להפטרת זכור
כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?
פנים אל מול פנים
אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?
"וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת"
בדורו של הרס"ג הייתה נהירה עצומה אחרי הקראות, והרס"ג נלחם בכך. רבים מעם ישראל אבדו והתבוללו לצערינו בעקבות כך. היה אז חכם קראי מפורסם בשם בן זוטא שהיה מפרש את הפסוקים כמשמעותם הפשוטה נגד חז"ל (עיין בדברי האב"ע שבן זוטא שפירש את הפסוק "עין תחת עין" (שמות כא, כד) כפשוטו, ולא כדברי חז"ל שמדובר בתשלום
"עזוב תעזוב עמו"
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו - עזוב תעזוב עמו". חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו - "לא תשנא את אחיך בלבבך"?
תורת המשפטים
בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו?
פרשת משפטים: מחרדה לברית
אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?
"לא תחמוד"
האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר - איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.
מצות האמונה
הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.
מי אתה משה רבנו?
במבט מעמיק ניתן להבחין כי סיפור הגעת יתרו כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.
"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"
פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים - האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.
הצו הא-להי והצו המוסרי
בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.
תהליך ההתבגרות של עם ישראל
היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח. כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.
קידוש החודש והמועדים
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.
מנוסה מהרצון לשיעבוד
בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה... תוכל לזכות ב...". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו. זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות.
"והמה עזרו לרעה"
כבר בברית בין הבתרים גזר הקב"ה על בני-בניו של אברהם שישתעבדו במצרים במשך תקופה ארוכה. שעבוד מצרים, אם כך, אינו אלא רצון ה' שהתגלה לאברהם, וייתכן שאף היה ידוע לחלק מהמצרים. מדוע, אם כך, נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?
מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?
לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה) ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.