בנפול אויבך אל תשמח?!
רבי יוחנן מסביר שמלאכי השרת לא הורשו לומר שירה על טביעת מעשה ידיו של ה' בים. והרי עם ישראל פותחים בשירה אחרי טביעת המצרים, ואין כל ביקורת על כך, לא בפשט ולא במדרש?
בשלח
נושאים בפרשה
הצו הא-להי והצו המוסרי
בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.