קפקא ואבני האפוד
בני ישראל עומדים לפני הקב"ה לא רק כשייכים לקבוצה גדולה אלא גם כיחידים, כאנשים לעצמם. היחיד אינו מתבטל בפני הכלל והממסד.
תצוה
נושאים בפרשה
וורט לפרשת תצווה
כשמשה אמר 'מחני נא', הקב"ה אמר לו, אתה לא תהיה כמו נח, אתה תעשה משכן שיאיר לכל העולם, שיחבר את כל הנשמות מחדש
"ואתה תצוה" – אגדה – אור אחר
על ידי משה אהרון אמר לו ה' למשה עד עתה ציוויתיך אני לצוותם ועתה יש דבר אחד שהוא גם מעל לכל הציוויים הנקרא "נר תמיד" שהוא גם אורו של עולם לעשות שלום בין אדם לאדם. ואין אתה צריך לענין זה כלל לציווי ממני על מנת לצוותם שוב ושוב שאתה, ממך ומחובתך, להזדרז תמיד לצוותם. ומשום
פורים ואחדות
השבת, פרשת תצוה, קוראים את פרשת זכור, לקיים מצות עשה מדאורייתא, של זכירת מעשה עמלק. ההבחנה המהותית בין עם ישראל לעמלק נעוצה בנקודה הזו - עמלק בתחילה, שולט ומצליח, אך בסופו של המאבק עמלק מתמוטט לחלוטין, בעוד שעם ישראל, גם אם בתחילת המאבק נראה כמפסיד, אך בסיומו של המאבק ייצא כמנצח. וכך כותב ה'שפת אמת':
שבטי ישראל – חוקה אחת ומשפט אחד
בבגדי הכהן הגדול שהם "לכבוד ולתפארת" מצינו פעמיים בסדר שונה את שמותיהם של שנים-עשר שבטי ישראל. בכתפות האפוד היו שתי אבני שוהם ועליהם חקוקים בפיתוחי אומן שמות בני-ישראל, "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית". וכמו-כן על האפוד עצמו היה חושן משפט ובארבעה טורים שבו שמות בני-ישראל. והנה, על שתי