בבגדי הכהן הגדול שהם "לכבוד ולתפארת" מצינו פעמיים בסדר שונה את שמותיהם של שנים-עשר שבטי ישראל. בכתפות האפוד היו שתי אבני שוהם ועליהם חקוקים בפיתוחי אומן שמות בני-ישראל, "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית". וכמו-כן על האפוד עצמו היה חושן משפט ובארבעה טורים שבו שמות בני-ישראל. והנה, על שתי
מצוה עלינו לזכור את מה שעשה לנו עמלק. זכרו של עמלק כבר נמחה מזמן. מאז עלה סנחריב מלך אשור על הארץ ובלבל את כל האומות, לא ניתן לזהות את עמלק. לשם מה, א"כ, נדרשים אנו לזכור את מעשה עמלק מידי שנה בשנה? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך הפעם בעקבותיו של הנצי"ב מוולוז'ין. זכירת
על צווי עשיית המשכן דרשו חז"ל (תנחומא תרומה ח) כי המשכן הוא כפרה על חטא העגל. מעשה חטא העגל הביא פרוד בעם ישראל, והמשכן בא לתקן ולאחד את עם ישראל. מעיון בצווי המשכן על חלקיו יראה כי ישנם חמשה פרטים מרכזיים המסמלים את אחדות עם-ישראל. א. הכפורת - עליה נאמר "ועשית שנים כרובים זהב מקשה
כלים רבים הוצבו בבית המקדש, אך גולת הכותרת שלהם ללא ספק הוא "ארון הקודש" שהוצב בקודש הקודשים, שבתוכו הונחו לוחות הברית וספר התורה.חז"ל למדו ממנו הלכות והליכות, כשאחד מהם נדרש על ידי רבא במסכת יומא (ע"ב) על הפסוק "מבית ומחוץ תצפנו"- אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם. ארון העדות- בו
התורה מצווה על אדוניו של העבד והשפחה הכנענים: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו" (שמות כ"א כו-כז) הלכה יוצאת דופן זו, במציאות הרוחנית סוציולוגית של האנושות לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, אומרת דרשני (יחסם
"אם כסף תלוה את עמי" - מצווה אותנו רבון כל העולם. כאן למדנו את מצוות ההלוואה לעני. אך מדוע תלווה דווקא "את עמי" ולא לכל העולם? מדוע אמרו חכמים: "עמי ועובד כוכבים - עמי קודם"? הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ולא רק על עמו ישראל! ואף אם נבין שיש סדרי עדיפויות בין
ההלוואה - חובה גמורה ומצוה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו). אך כאן, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר - "אם כסף תלווה את עמי". דהיינו: אם ברצונך להלוות - תלווה, ורק אל תיקח ריבית; אבל אם אין רצונך להלוות - אינך
פרשת משפטים עוסקת במצוות רבות, עשה ולא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אחת מהן היא מצוות השמיטה: ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך..." פסוקי השמיטה נפתחים עם ו' החיבור לפסוק הקודם המזהיר על הגר: וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים
פרשתינו המופיעה מיד לאחר מתן תורה, אינה עוסקת במצוות המרוממות את האדם בינו לבין קונו- כמו: ציצית, תפילין, אמונה וכדו' אלא במצוות שבין אדם לחברו- הנראות כביכול פשוטות ומחויבות המציאות לתיקון עולם. וכבר שאלו מפרשי התורה מדוע נבחר הסדר הזה? אחת מן המצוות הפותחות את פרשתינו עוסקת בגניבת נפש: "וגונב איש ומכרו מות יומת". מה
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה" (י"ח, א') רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. יש לשאול, והרי מתן תורה עולה על כולם, ומדוע לא מזכיר רש"י ששמע יתרו על מתן תורה? וכן צריך להבין, מדוע להלן בפסוק ח', כשסיפר משה לחותנו "על כל אשר עשה אלוקים לפרעה ולמצרים" לא סיפר לו
במדרש נאמר על הפסוק "ופרעה הקריב": פרעה הקריב את ישראל לתשובה בשעה שעמדו על ים סוף. ודאי שפרעה לא התכוון לעורר את בני ישראל בתשובה, אך יש להבין איך זכה שנתגלגלה זכות זו על ידו שלא במכוון? הרי לימדונו חז"ל שמגלגלין זכות לידי זכאין, האם פרעה אשר רדף את בני ישראל והעבידם בפרך, גזר את
לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, רדפו המצרים אחריהם, עד שטובעו בים-סוף. התורה מספרת שפרעה לקח לצורך המרדף את ``כל רכב מצרים``. כלומר, המצרים השתמשו במרכבות רתומות לסוסים (או לבהמות אחרות), ובאמצעותן רדפו אחרי בני-ישראל. נשאלת השאלה, מהיכן היו למצרים בעלי-חיים, והלוא בהמותיהם מתו במכת דבר? מסביר רש``י, בשם המדרש, שהבהמות הללו היו של אותם מצרים יראי-ה`,
שני כשלונות מרכזיים נכשל עם ישראל בפרשת המן: תחילה, עברו ``אנשים`` (טז, כ) על האיסור המפורש של משה שלא להותיר מן המן עד הבוקר; ובהמשך, ``יצאו מן העם`` ללקוט ביום השביעי, למרות דבריו המפורשים של משה - ``היום לא תמצאוהו בשדה`` (שם, כה). בעקבות כשלונות אלו, טוען הקב``ה כלפי משה: ``עד מתי מאנתם לשמור מצוותי
1. "ויהי בשלח פרעה את העם" (שמות י"ג י"ז). המילים "ויהי בשלח" רומזות למה שיקרה מאוחר יותר על שפת ים סוף, כאשר לאחר מפלתם של המצרים נאמר (שמות י"ד ל"א): "וירא ישראל את היד הגדלה, אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו". "ויהי בשלח" שווה 371.שווה 371. "ה', משה" שווה
שלוש פעמים בפרשת בא מוזכר הצורך להתייחס לבנים בזמן עשיית מצוות הקשורות ביציאת מצרים. במדרש הידוע, המובא גם בהגדה של פסח, מיוחסות פניות אלו לבנים בעלי אופי שונה. ברם, על דרך הפשט מדובר באותו בן, אך בסיטואציות שונות. בפעם הראשונה, ביחס למצוות קרבן הפסח - ``והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח
מכת ברד המסיימת את פרשתינו לא הייתה מכה ככל המכות, היא לא פגעה בכולם, אלא רק במי שהיה חשוף מחוץ לבית. אדרבה, היא אף נתנה אפשרות להינצל בידי מי שרצה להסתגר בביתו ולברוח ממנה, כמו שהודיע משה רבינו בהתראתו קודם המכה לפרעה ולעבדיו. התורה מעידה כי רבים לא עשו כן, דבר שנראה בלתי מובן! הרי
"וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל, ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" פסוק זה שנאמר בתחילת פרשתינו מעורר תמיהה, מהו תוכן הציווי שנאמר באותה שעה לישראל? הרי פשיטא שאין צורך בציווי להסכים להשתחרר מעול המצרים! וכי מי לא היה מוכן לפרוק מעליו את עול פרעה? וגם אילו
מסביר ה"משך חכמה" על שאלתו של משה (שמות ג' י"ג): "ואמרו לי מה שמו?", את תשובתו של הקב"ה (שם פס' י"ד): "אהיה אשר אהיה": "שם אהיה, שתי פעמים כ"א, הן כנגד כ"א שמות שבתפילין של יד, וכן הן בתפילין של ראש. ובצירופן יש מ"ב הוא השם הנורא שהודיעו אימתו על הבריות". וממשיך ה"משך חכמה", "וכל
בפרשת שמות מספרת התורה על בת פרעה היורדת אל היאור לרחוץ, שכשרואה את תיבתו של משה ביאור, שולחת את ידה- אמתה ליטול את התיבה. לדברי חז"ל ( שהובאו ברש"י שם) התיבה היתה מרוחקת הרבה מן המקום שבו ניצבה בת פרעה, אלא שנס התרחש לה וידה התארכה, עד שהגיעה לתיבה, כדי להציל את הילד שנמצא בה.
שעבוד בני ישראל ויציאתם ממצרים מסופרת בספר "שמות". כאשר שומע יעקב כי במצרים יש אוכל, הוא אומר לבניו (בראשית מ"ב ב'): "רדו שמה, ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות". ואומר רש"י: "רדו שמה - ולא אמר: לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו". מילוי האותיות של "רדו" שווה 746. "שמות" שווה 746. במילה
הקב"ה אומר למשה (שמות י' א-ב'): "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך, ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אתתי, אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'". מילוי האותיות של "למען שתי אתתי אלה בקרבו" שווה 1785. מילוי האותיות של "ולמען
ה' אומר למשה לבוא אל פרעה, לאחר שהוא קיבל את שבע המכות הראשונות, גם כדי להעביר את סיפור יציאת מצרים מאב לבן, כמו שנאמר (שמות י' ב'): "ולמען תספר באזני בנך, ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים", וגם כדי לקיים את ההבטחה לאברהם אבינו, כמו שנאמר בהגדה של פסח: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא.
כתוב בפרשתינו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו" נשאלת השאלה הלא כתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" כלומר אסור לשנוא אף אחד מישראל, אז כיצד יכול להיות מצב שהאדם שונא את חברו? על כרחך אתה אומר שהתורה מצוה לשנוא, לשנוא רשעים.הגמ' לומדת מהפס' "כי תראה" וגו' שאם יש
שכיחותם הרבה יחסית של השורשים רא"י ויר"א בפרשה וחילופי המשמעויות ביניהם, מעוררים סקרנות לגבי היחס שבין שני המושגים. דרך ההשוואה בין המושגים מקבל מושג היראה אור שונה. נראה זאת בשלושה מקרים שבהם יש הקבלה ברורה בין המשמעויות השונות. המיילדות העבריות הצמד הראשון של המושגים מופיע כבר בתחילת הפרשה: ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים
כתוב בקריעת ים סוף, פעם אחת "ויבאו בני ישראל התוך הים ביבשה" ואחר כך נאמר בסדר הפוך "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". כתוב על זה בסה"ק, שהרמז כאן הינו שכאשר אדם נמצא במצוקה קשה - "בתוך הים" - עליו לזכור שישועת השם כהרף עין, כדי שיוכל כך לשוב ל"יבשה", כי זה מה שיכול לתת
בשו"ת הרשב"א מובא ששאל אותו כומר אחד: הרי כתוב בנביא על בית שני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". מזה שקוראים לבית שני "אחרון", והוא נחרב, הלא לא יתכן שיהיה אחריו עוד בית. אז מדוע עם ישראל מחכה לבית שלישי? והשיב לו הרשב"א שהמילה "אחרון" איננה במשמעות של אחרון ממש דוקא, אלא מאוחר