שילוח העבד, ומצוות מילה

התורה מצווה על אדוניו של העבד והשפחה הכנענים: “וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו” (שמות כ”א כו-כז)

הלכה יוצאת דופן זו, במציאות הרוחנית סוציולוגית של האנושות לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנה, אומרת דרשני (יחסם של היהודים לעבדיהם עורר פליאה אצל עמים רבים), בעיקר שלא מדובר אך ורק בשן ועין אלא בכל אחד מעשרים וארבע ראשי איברים (רש”י על פי הסוגיא בקידושין כד-כה), דין זה חל על כל איבר גלוי. אבל הבעלים חייב רק אם הוא פגע בעבד, ולא, למשל, אם שורו פגע בו.

ישנו הסבר מעניין אחד על העניין: נוהג שבעולם, שהאדם מטביע את חותמו על רכושו, כדי לסמנו ולהקשות על גניבתו. בעבדים החשש היה כפול ומכופל. לא רק שאחר יכול לגנוב את העבד, אלא שהעבד עצמו יכול לברוח ולטעון שהוא בן חורין. כדי לחסום את האפשרות הזו, נוהג שבעולם היה, שהאדון סימן את עבדו בדרך שהבהירה לכל רואיו כי הוא “עבד-עבדים” ואין הוא שייך למשפחת בני החורין. כדי למנוע הסרת הסימן, המנהג היה לחתוך את אחד מאיבריו הגלויים של העבד וכך כל נסיון בריחה לא יצלח. כל מוצאו יבין שמדובר בעבד הבורח מפני אדוניו. מנהג זה מנהג אכזרי הוא, שהרי לא רק שהוא מכאיב פיזית, אלא שנוטל הוא גם את כבודו של האדם. התורה אסרה על עם ישראל מנהג גויים זה וקנסה את הנוהג בו “מידה כנגד מידה”. מי שינהג בעבדו בדרך זו יאבד את זכותו להיות אדון.

עתה כל ההלכות מתבררות. פיצוי כספי, גם אם ינתן “על מנת שאין לאדון רשות בו”, לא יפצה על אובדן “כבוד האדם”. כל סימון של איבר גלוי במום שאינו חוזר, גורר אחריו שחרור. דווקא אם הפגיעה נעשתה על ידי האדון, העבד משתחרר שהרי הפגיעה, מטרתה הייתה לסמנו כעבד. מה שאין כן, במקרה והפגיעה נעשתה על ידי שורו.

“הצד השני של המטבע” של הלכה זו, היא מצוות ה”מילה”. לכאורה התורה מצווה אותנו לסמן כל יהודי בעשיית ברית מילה. צריך להבין את ההבדל.

אומנם, ברגע שנולד בן חדש לעם היהודי, אנו מסמנים אותו כעבד, אבל כעבדו של הקב”ה. הנימול איננו הופך לבעל מום ואין כאן כל אלמנט של אכזריות. הסימן הוא דווקא במקום נסתר כי זה סימן של “בן חורין”. אין לך “בן חורין” אלא מי שמקבל עליו עול מצוות ויראת שמים. אי אפשר להיות יותר משוחרר מתאוות גשמיות, העלולות לשעבד את האדם לעולם החומר, ממי שנמול לשם מצוות קבלת עול מלכות שמים.

(מאתר ישיבה, בשם הרב יוסף כרמל)