ביאר מהר"מ אלשיך, ששבעת ימי חג הסוכות הם כנגד השבעים שנה שהאדם חי בעולם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י), כל יום רומז על עשר שנים. והקב"ה צוה לנו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, לזכור שהשבעים שנה בעוה"ז הוא כדירת עראי כחלום יעוף, ומה שחשוב הוא להכין עצמו לעולם הנצחי. והו"ד בספר שמן ראש (סוכות דך קג ע"ב). ע"ש. ועפ"ז יש לבאר הטעם שהסוכה טעונה דפנות וסכך, ויותר מג' טפחים אויר פוסל את הסכך...
נאמר (בהפטרת ר"ה) "אחרי שובי נחמתי..כי נשאתי חרפת נעורי". אחרי שובי, אחרי שכבר עשה תשובה, נחמתי, הוא חוזר ונופל וכו' ואין התשובה מתקיימת בו וכו' לפתע פתאום הוא מוצא את עצמו במצב של נפילה, והוא בעצמו עומד ותוהה – איך קרה לי כדבר הזה? איך ברגע אחד נמחקו כל הקבלות וההחלטות שלו, כלא היו?
ערב היום הגדול של יום הכיפורים, היום הזה היום הקדוש ביותר בשנה, בואו נקבל על עצמנו משהו, בואו ניקח איתנו דבר אחד לפחות מהיום הזה אל השנה כולה, בואו נתחיל "לדבר".
בכל בוקר אנו מברכים את ברכת התורה שכוללת בקשה מיוחדת "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". איננו מבקשים רק 'לדעת' את התורה ולקיים אותה, אלא גם שעצם הלימוד יהיה ערב ונעים לנו.
כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצוה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו, משלימים האחד את רעהו.
אף שמצות השמחה הנה בכל הרגלים, בחג הסוכות יש להדגיש ביותר את שמחתנו בה', והסיבה לכך להיות שחג הסוכות הינו זכר לענני כבוד שסוככו עלינו במדבר, וחיינו שם מליוני בני אדם באופן שלא חסר לנו דבר
אילו מלך בשר ודם היה מצווה את כל נתיניו הזכרים במצוה זו: לעזוב הכל ולהתייצב בעיר הבירה שלוש פעמים בשנה, כאשר הדרך אורכת מספר ימים והשהיה שבוע. ואפילו רק פעם אחת בשנה, היה לבטח מעורר נגדו, ובצדק, התמרמרות רבה ואף טענות כי חסר אחריות הוא בהפקירו את בתיהם, מחסניהם, מפעליהם, חנויותיהם, ושדותיהם, של כלל תושבי המדינה. שהרי אפילו מעט שוטרים או/ו חיילים אינו מניח ברחבי המדינה לשמירה מפושעים וגנבים. ואם היה מצווה גם על הצבא לעזוב את הגבולות ולהתייצב ללא יוצא מן הכלל בעיר הבירה??
נוסח הוידוי מעלה תמיהות רבות: מדוע אנו מתוודים בלשון רבים? שכל אחד יתודה על חטאיו האישיים! וכי אנו מכים על לבו של חברינו? מדוע נוסח זה תוקן בסדר א' ב' אשמנו, בגדנו, גזלנו.. וכו' ואם חטאנו בחטא שאינו נמצא במקרה בסדר האותיות העקבי? או שחטאנו בשני חטאים המתחילים באותה האות? והשאלה הבסיסית ביותר על אמירת הוידוי היא: הרי אני רוצה להתנתק מהחטא, למה להחזיר אותי לשם? העיסוק בחטא וההלקאה העצמית, יכולה להפיל את השב, לאותם מחוזות מהם הוא חזר, רק לפני זמן לא רב, למה להחזיר אותו לתמונות שהוא רוצה לשכוח?
יש זמנים שהתפילה היא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף", בבחינת עני, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אדם להבל דמה. אין לו כל בטחון לעוד שעה, והריהו כחרס הנשבר וכחלום יעוף. אבל בעיקר תפילה לעני כי יעטף, מבחינת התסכול שלו: באיזו אופטימיות הסתכל בראשית השנה כלפי העתיד, והנה השנה עברה, ואדם מחפש לראות מה השיג, האם השיג מחצית ממה שקיווה לו?
כאשר מניות תחושת ההכרה בערך העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו האישיות של אדם נמצאות בשפל המדרגה, התשובה השגרתית, ה"נורמאלית", נראית כפתרון קוסמטי בלבד, שלא יצלח למאום. אדם עשוי לתקן עוולה כאן, ולמחות נקודה שחורה שם. אך באותה שעה לא די בכך. בשעה זו אדם זקוק לבריאה מחדש, ללידה מחודשת, להיווצר מחדש. כדי להיברא מחדש, אדם צריך ליצור כוחות חדשים וזהויות רוחניות מחודשות, בשעה שמנסה לרתום כוחות וזהויות אלו.
מה נתחדש כאן בסדר סליחות. י"ג מידות וּוידוי יש האומרים פעמיים בשבוע, ויש האומרים כל יום בשחרית ומנחה. התשובה הפשוטה היא שאין כאן חידוש באשר לתפילות היום-יומיות אלא מעין תפילה נוספת בבחינת "קומי רוני בלילה". תשובה זו נכונה ביחס לסדר הסליחות של כל הקהילות. אולם כשנעיין בסדר הסליחות שתיקנו חכמי אשכנז, נראה שהם ראו בסדר הסליחות נימה נוספת שאין בכל תפלה יום-יומית.
כשאנו מציינים חג הרי זה מלשון חוגה, מעגל השנה היום איננו רק יום זיכרון לאירוע מעצב בהתהוות האומה, זהו יום בו השפע הרוחני שנתגלה בהיסטוריה במאורעות שונים כוחו מתגלה ביום זה.
במבט ראשון, אין הבדל בין אבלות תשעה באב לאבלות יחיד. אולם אם נבחן את הרשימה בחינה מעמיקה יותר, נגלה כי ישנם הבדלים בין אבלות תשעה באב לבין אבלות יחיד, הן מבחינת האיסורים שהוזכרו בגמרא והן מבחינת האיסורים שלא הוזכרו. הבדלים אלו יוכלו לעזור לנו בהגדרתה של אבלות תשעה באב ובמציאת ההבדל בין אבלות זו לאבלות יחיד.
אנו מרבים להתפלל על בניין בית המקדש, שרים ''ייבנה המקדש", מתאבלים על חורבן המקדש, ומסיימים דרשות באיחולים לבניין המקדש; אבל האם אנו באמת חשים את משמעותו האמיתית בחיי האומה והפרט?
זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו...
את יציאת מצרים ראו חז"ל כאירוסין בין הקב"ה לרעייתו - כנסת ישראל - כפי שעולה מן המשל בשיר השירים, וכפי העולה מנבואתו הראשונה של ירמיהו על 'חסד הנעורים ואהבת הכלולות'. לעומת זאת, את עמידתם של ישראל בתחתית הר סיני לקבל את התורה, רואים חז"ל ככניסתה של הרעיה תחת כנפי דודה לקשר הנישואין.
אנחנו חוגגים היום את יום ירושלים ונותנים את הדעת על ירושלים עצמה ועל מאבקנו ההסטורי והעכשווי על ירושלים. מה בעצם עומד לנגד עינינו, מהי העיר ועל מה אנחנו נאבקים?
הרב שלמה גורן זצ"ל היה מגדולי הדור, מנהיג רוחני ופוסק הלכה. כתב ספרים רבים בהלכה, באגדה ובפירוש חלק מהתלמוד הירושלמי, אשר זיכו אותו בפרס ישראל לספרות תורנית.
בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה - איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.
במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת.
העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן - הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן - אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש"י).
פעמיים בשנה נקראת שירת הים בציבור: פעם במסגרת סדר הקריאה הרגיל בתוך פרשת בשלח ופעם שנייה בשביעי של פסח, מועד ההתרחשות על הים.
אסתר, כדי לקחת את הסיכון של "וכאשר אבדתי אבדתי", מציבה למרדכי תנאי מפתיע, אסתר מבקשת ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים" מדוע כינוסם של כל היהודים, נצרך להצלתם? וכי אי אפשר לצום ולהתפלל איש איש בביתו שלו, או בקהילתו?
תלמידי רשב"י חשבו ש"הנאה מסעודתו של אותו רשע" היא חטא מספיק שיכול לחייב ולהצדיק עונש של כליה. לאור זאת, נשאלת השאלה: מהי החומרה הגדולה בחטא זה שמצדיקה לגזור כליה ואבדון על עם ישראל?
ליהודי יש מחויבות. הוא צריך לעשות הכל כדי לשנות את המצב, גם כשהוא נראה אבוד לגמרי.
נוסף לטיפול המסור שהאילן זקוק לו, לתמיכה, ליד האוהבת והמטפחת, יש לזכור כי כל עץ עב גזע, בעל צמרת מרשימה, היה בראשיתו שתיל קטן, חלש ודל שורשים.
אחת השאלות המורכבות ביותר שיש לנו כיום, היא: מהו המבט הנכון על "עולם החומר" האם העולם הזה הוא אשליה שצריך להתעלם ממנה, להתגבר עליה. לקיים מצוות, על אף שנשמתינו כבולה בגוף? או שזו בריחה! בסופו של דבר אנחנו כאן, בעולם הזה. וצריכים להסתכל עליו בעיניים פקוחות, ועם שני רגליים על הקרקע, לחיות בעולם הזה, בשילוב כוחות.
בימים טובים, בדרך כלל, נוהגים לברך שהחיינו על עיצומו של יום, גם ללא קשר למצווה כלשהי שמתחדשת באותו יום, לדוגמא: חג השבועות. בחנוכה, המנהג הוא לברך את הברכה בצמוד להדלקת הנרות. ולכן נשאלת השאלה, האם ברכה זו היא חלק ממצוַת ההדלקה כמו שמברכים על שופר וכד', או שהברכה הזו היא על עיצומו של יום.
מתקנת חז"ל, בימי החנוכה נוהגים להודות ולהלל על הנס שאירע בימים אלה. ההלל וההודאה כוללים הוספת "על הניסים" בתפילה, קריאת הלל וכן ברכת "שעשה ניסים" בהדלקת הנרות. כשם שההלכה מכירה בניסים הלאומיים - כך היא מתייחסת גם לניסים שאירעו לאדם פרטי: ברכת "הגומל", ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" ועוד. נוסף על דרכי הודיה אלו, ההלכה מכירה בדרך הודיה נוספת - סעודת הודיה.
חנוכה אינו חג ´היסטורי´. לא לחינם ציוו חכמינו לשנן סיפור זה שנה בשנה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם: ללמדנו שחנוכה אינו מאורע חד פעמי.
חג הסוכות שייך לרצף "הימים הנוראים", ומהווה מעין חתימה לימים אלה. רבים מהדרושים העוסקים בקשר שבין חג הסוכות לבין ראש השנה ויום הכיפורים מדגישים את שמחת החג של סוכות, כשמחת ההיטהרות שלאחר יום הכיפורים. בכך, למעשה, מופרד חג הסוכות מראש השנה ומיום הכיפורים, שכן אין הוא חלק ממסכת התשובה אלא השמחה שלאחר התשובה. ה"שפת אמת" בתורותיו על חג הסוכות קושר את החג לתהליך התשובה כחלק אימננטי ממנו, ולא רואה בו רק את השמחה שלאחר ימי הדין.
האם ישנו הבדל מהותי בין הטבילות והקידושים של יום הכיפורים לאלו של שאר ימות השנה, או שההבדל הוא כמותי בלבד - מספר הטבילות והקידושים גדול יותר?
בתפילות הימים הנוראים, אנו מודים במצבו הקשה של האדם: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". לאור תיאור קודר זה של מצב האדם, עלינו לשאול - כיצד אנחנו יכולים להגיע לרוחניות, לקדושה ולטהרה? האם האדם, עם כל מצבו הקשה, אכן יכול להגיע לכך, או שזהו בגדר חלום בלבד?
בניגוד לרמב"ם, שכידוע מנה י"ג עיקרי אמונה, בעל ספר העיקרים הסתפק בשלושה: אמונה במציאות ה', בשכר ועונש ובתורה מן השמים. לדעתו (מאמר ראשון פרק ד'), ג' עיקרים אלו משתקפים בברכות מלכויות, זכרונות ושופרות שאנו אומרים בראש השנה.
בתורה נאמר על ראש השנה שהוא יום "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כד), וריה"ל מקשר זאת עם הפסוק שנאמר על החצוצרות: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעתם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרת... והיו לכם לזיכרון לפני א-לוהיכם (במדבר י', ט-י). בפסוקים אלו נאמר כי מטרת התרועה היא להיזכר לפני ה' לטובה, ולכן ניתן להניח כי גם בראש השנה, מטרת התרועה היא להעלות את זכרוננו לטובה לפני המקום. אך כאן צריכה להישאל מאליה השאלה: האם הקב"ה צריך תזכורת כדי להיזכר בנו?
הברייתא מקבילה בין האיסורים החלים על אדם השרוי באבלות פרטית, לבין האיסורים החלים על הציבור בכללותו ביום האבל על חורבן בית המקדש ('אבלות רבים'). אחד מהאיסורים המשותפים לשני מצבי האבלות הוא האיסור ללמוד תורה. האם אכן מדובר באיסור אחד בשני המקרים, או שניתן למצוא הבדלים באופי האיסור ובהיקפו?
אם היינו שואלים את ריה"ל מהו החג החשוב ביותר לדעתו, ודאי היינו מקבלים נזיפה חמורה, שכן "אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי" (ב', ס), ומי אנחנו שנקבע בשכלנו שחג מסויים חשוב יותר מן השני. אולם אף על פי כן, יש מקום להניח שריה"ל היה מודה שחג השבועות הוא היום החשוב ביותר, שכן בו אנו חוגגים את האירוע המכונן של עם ישראל - מתן התורה.
מצות ספירת העומר נמנית במצווה שו בספר החינוך. מדיני המצווה, לספור ימים ושבועות ממחרת החג הראשון של פסח ועד חג השבועות - סך הכל מ"ט ימים. נחלקו ראשונים בשאלה האם מי ששכח לספור יום אחד יכול לשוב ולספור כתקנו: הבה"ג סבר שלא ניתן, ואילו רב האי גאון והתוס' סברו שניתן. ה"מנחת חינוך" מביא נפקא-מינה נוספת למחלוקת הראשונים הזו - דינו של קטן שמלאו לו שלוש-עשרה בתוך ימי הספירה.
מהי הסברה לדרוש הבנה דווקא בספירת העומר, בניגוד לשאר הדינים המתקיימים באמירה?