הבעיה הכפולה בעשיית מלאכה בתשעה באב שחל ביום א'
איתא בגמרא: "אמר רבי עקיבא: כל העושה מלאכה ב-ט באב אינו רואה סימן ברכה (מאותה מלאכה) לעולם, וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה ב-ט באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית ל:)
מועדים
נושאים בפרשה
מדוע שבוע שחל בו לא ממשיך עד סופו?
מדוע בעצם לא ממשיכים בדיני שבוע שחל בו ט באב מ-י באב עד ליום שישי באותו שבוע מעצם ההגדרה של "שבוע שחל בו"? וחשבתי בעה"י לומר שאפשר למצוא את אחת התשובות לכך במשנה: "אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין"
כבוד הבריות וענוות חכמים
חלק מגזירת החכמים של של ט באב כללה את הכלל שאם יחול בשבת יעקר לחלוטין ויעבור ליום ראשון כשבאותה שבת לא יהיו כלל סממנים של צער על חורבן שני בתי המקדש, שהרי השבת דוחה אבלות, וחשבתי בעה"י שניתן לראות כיצד בא כאן לידי ביטוי הכלל של "מפני כבוד הבריות לא גזרו חכמים" או "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"
מדוע קשה לנו להרגיש את הכאב שבחורבן?
איך יתכן שהרבה יותר אנשים מקפידים לקיים מצוה "כואבת" כמו ברית מילה ביחס לאלה שמקיימים את ההלכה "הקלה" שנוגעת לאדם שהגיע לכותל המערבי לאחר שלא ראהו במשך שלושים יום והוא נדרש לקרוע את בגדו? וחשבתי בעה"י שאחת התשובות לכך היא מאחר וטבע האדם הוא לקלוט את המציאות כפי שהיא נגלית לעיניו כמצב קיים, והרי אף
לתשעה באב – מאבל לנחמה
תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים. שכחה ניטעה באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים היא המצוה עליו להתאבל כל שנותיו על שארע לפני מאות שנים!
סוף סוף יוצאים לחירות
אמנם בט"ו בניסן יצאנו ממצרים. אבל לוקח זמן רב להוציא את תודעת מצרים מליבנו. זה לוקח ארבעים ותשעה ימים.
ירושלים – המקום אשר יבחר ה'
על אף ששמה של ירושלים שגור בפי כל, וכל ילדי ישראל ידעו להשיב כי ירושלים נבחרה על ידי הקב"ה למקום הקרבת הקרבנות, אם נחפש את ירושלים במקרא [בחמשת חומשי תורה] - לא נמצא.
יום חפציבה
הקב"ה מְתַקשר עִם עם ישראל על ידי המאורעות ההיסטוריים הרגילים, ועל אחת כמה וכמה על ידי המאורעות העל-טבעיים. זאת שפה עם קודים משל- כמו שבתורה שבכתב יש פרדס, פשט ואף סוד, כך גם במאורעות שהקב"ה עושה עמנו ישנם שני סוגי ניסים.
סיפור על נסיעה במונית
כשרבי שמעון בר יוחאי גילה את סודות התורה וגילה איך בכל אדם ובכל דבר יש ניצוץ קדוש ואין שום דבר שהוא רחוק מקדושה, כמה הוא היה שמח לשמוע דיבורי קדושה כאלו מיהודים תמימים.
וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו
מצד עצם מהותם וזהותם, אמורים ה'זקנים' – רבנן ותלמידיהון, אנשי הרוח – להיות בעלי רגישות גבוהה ועמוקה יותר, בעלי ראיה חודרת יותר, למשמעות המאורע ולטיב בנס. את תרומתם הייחודית והמיוחדת של הנס והמאורעות אמורים הם לראות בפרספקטיבה עמוקה ורחבה יותר. מצד שני, לעתים דווקא מפאת היותם 'זקנים', אין הם נותנים תשומת לב מספקת לאותם דברים ברורים ופשוטים, ברמות הקיומיות והבסיסיות יותר. דווקא אותה נימה עממית יותר של 'קהל העם', היא שמרגישה ומעריכה פן זה בצורה יותר ברורה.
דמותו של מרדכי
אסתר היא היוזמת והיוצרת בעלילת המגילה, והדרמה האישית שלה נשזרת בדרמה הציבורית ועומדת במרכזה. דומה שדמותה, בניגוד לשאר הדמויות, מתפתחת לאורך סיפור המגילה. אנו נעמוד דווקא על דמותו של מרדכי, שתכניה נראים עקיבים לאורך המגילה.
לבסומי – מדוע?
ניקח משל מהחוויה שיש בהופעה טובה, שבה הכל כל כך מרגש וסוחף. אחרי ההופעה, החיים ממשיכים, חוזרים לשגרה. רק מי שהרגיש שחווה חוויה אמיתית בהופעה, הוא ירצה להמשיך לשמוע את השירים שהיו שם, וישיר אותם. הוא יאמץ את הדברים ויכניס אותם אל תוך חייו.
האם יש מצווה להשתכר בפורים?
לאחר שהגמרא מביאה את המימרא של רבא שצריך לשתות עד דלא ידע, היא מביאה את הסיפור על רבה ששחט את ר' זירא. מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך אדם להשתכר עד דלא ידע, לבין סיפור הרצח ממנו עולה שהשכרות מביאה דברים רעים?
נס ההצלה של הגלות
ההנהגה היהודית בשושן הציבה חלופה לירושלים, ומרדכי ואסתר בפעולותיהם ובתודעתם היו היפוכם הגמור של עזרא ונחמיה. רק הכרעה היסטורית אחת תרמה הנהגת שושן לעם היהודי: קביעת ימי הפורים וקבלת המגילה אל תוך התנ"ך.
ולילה ולא דומיה לי – למשמעות קריאת המגילה בלילה
כידוע, מצוות קריאת מגילה נוהגת ביום ובלילה. להלן נביא מספר מקורות דרכם נוכל לדון במקור לחובת שתי הקריאות ובהבדלים שקיימים ביניהם.
האם יש סדר במגילה?
4 דמויות מרכזיות במגילה, כל אחת מקבלת פרק אחד שלם מהפרקים של פתיחת המגילה.
מדוע ימי הפורים לא יבטלו לעולם?
הניסים שהיו לפני פורים, למשל פסח, אמנם היו יציאה מן הרע והמיצר אל הגאולה, אך לא היה בזה שינוי של הרע בעצמו. הרע נשאר רע אלא שעמ"י יצאו ממנו (למשל, אין לנו הבנה ברורה למה היה טוב להיות במצרים. מה שברור הוא שהיציאה משם היא טובה, ועל זה אנו מודים לה' בפסח). בפורים, הרע בעצמו התגלה כטוב גמור. לא נשאר שום רע כי התברר שמעיקרא כל כולו היה טוב גמור.
א-ל מלא רחמים באושוויץ וטרבלינקה: על התפילה לאחר השואה
במסע לפולין אליו יצאתי יחד עם חבורה יקרה של תלמידי כיתה י"ב מישיבת חספין, מעט לפני הפסח האחרון [תשס"ז], אירע המעשה הבא. איש העדות שהיה עמנו, אדם יקר שביקרים, מאמין גדול ואופטימי בלתי-נלאה, אמר בדרך לטרבלינקה שהוא אינו אומר "א-ל מלא רחמים" באושוויץ, במיידנק או בטרבלינקה; כאן לא היו רחמים. ייתכן שאצל רבים מהפוקדים את
הקשר הפנימי בין האדם לארבעת המינים
כל אדם יכול להניב פירות איכותיים ונפלאים מעצמו, אך לפעמים הפירות אינם נושרים מעצמם וזה מצריך את האנשים שמסביב לנער את העץ כדי להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל העצום שגלום בו
מהו הערך העליון בענני הכבוד שחג הסוכות נקבע לזכרם בשונה משאר הניסים?
בשונה מהמן ובארה של מרים שנועדו לקיים את הגוף הגשמי, ענני הכבוד היו נס על טבעי שלא שייך למושגים של העוה"ז ואמנם אף הם ביטאו שמירה ודאגה לעניניהם החומריים של ישראל אך היה להם ערך מוסף בכך שהם ביטאו את החיבור והקשר המיוחדים בין ישראל לבורא עולם
להיות שיכור ולא מיין בשמחת בית השואבה
מספר אברך שהיה שותף לשמחת בית השואבה בכולל בו הוא לומד במוצאי יו"ט של סוכות ה'תשעט, שרמת השמחה שם הגיע לרמות גבוהות במיוחד כפי שהורגש בקרב הנוכחים הרבים שגדשו את המקום. בבוקר שלאחר מכן הבחין בכתמים הלבנים הגדולים שהיו על המקטורן שלו כתוצאה מהריקודים הסוערים שגרמו לזיעה מרובה רק לאחר שיצא מביתו לתפילת שחרית
כיצד מלמד אותנו האתרוג על מעלת הצדיק?
מבין כל ארבעת המינים האתרוג מסמל את התלמיד החכם שבעם ישראל, וניתן לומר שככל שהאתרוג גדול יותר כך עולה הסיכוי למצוא בו פגמים, ומכאן שאתרוג גדול יותר שהוא מהודר ונטול פגמים נחשב לנדיר יותר גם מבחינה הסתברותית, והנמשל הוא היהודי, מאחר ובשונה מכל שאר הברואים ואף מהגויים יש לו נשמה גבוהה שהיא חלק אלוקה ממעל
הסוכה מעידה על הקשר בין האישה היהודיה לשכינה הקדושה
הטעם הידוע לכך שנשים פטורות ממצות סוכה הוא שזאת מצות עשה שהזמן גרמה. ננסה לתת טעם עמוק יותר לכך בעה"י, שהרי האישה מסמלת את השכינה הקדושה, והרי הסוכה נקראת "צילא דמהימנותא", צל האמונה, ולהיות בתוך הסוכה זה כמו להיות מתחת לכנפי השכינה, היינו לא רק להיות איתה אלא ממש בתוכה, וכך כשהאיש נמצא בסוכה זה
מה מסמל הגשם בסוכות?
באחת הדרשות שאל הרב צבי מאיר ברוך בוחבוט, רבה של טבריה, מה מיוחד במצות סוכה עליה נאמר שאם יורדים גשמים סימן הוא שהקב"ה אינו חפץ במצוה של האדם ביחס לשאר המצוות עליהן לא נאמר כך, שהרי ידוע: "רצה לעשות מצוה, נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"?
אשריכם ישראל
בפתיחת פרשת יום הכיפורים שבספר ויקרא, מציינת התורה כי עבודת יום הכיפורים היא הדרך שבה יכול אהרן הכהן להיכנס אל הקודש. המדרש רואה בעבודה זו לא רק אמצעי טכני המאפשר כניסה: "הדא הוא דכתיב: 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא'... רבנן פתרין קרא (מסבירים את הפסוק) בראש השנה ויום הכפורים. 'אורי' - בראש השנה, 'וישעי'
גירות פרטית וגירות ציבורית
חג השבועות מכיל בתוכו מוטיב חשוב של גירות. גיורה של רות מבטא את גיורו של כלל עם ישראל, לרגלי הר סיני. תהליך הכולל לפי ההלכה מילה, טבילה והרצאת דמים – עבר על עם ישראל בכללותו, כציבור. חלק מרכזי מתהליך הגירות מכיל מרכיבים לאומיים. מלבד "א-לוהיך א-לוהי" – ועוד לפני זאת – אומרת רות "עמך עמי". דברים אלו וודאי נכונים בגירות לאומית של כלל עם ישראל, אך נכונים גם בכל גירות פרטית. הגר אינו מצטרף לא-לוהי ישראל בלבד, אלא אף לעם ישראל. מן הצד השני, הגירות היא תהליך הכולל מעשים פרטיים. מילה, טבילה והרצאת דמים בזמן המקדש – הם תהליך שכל גר מבצע בפני עצמו, באופן אישי. התהליך הנפשי גם הוא מהווה תהליך אישי, של כל אחד ואחד בפני עצמו. כל אחד עובר את קבלת המצוות שלו, את הטבילה שלו.
חתונת ישראל וקודשא בריך הוא
על הפטרת שבועות העוסקת במעשה המרכבה (יחזקאל א, א-כח), לא ניתן לכתוב שיעור, כמובן, שהרי משנה מפורשת (חגיגה פ"ב מ"א) אוסרת זאת. וזה לשונה: "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם". לכאורה, מן ההיגיון היה שלא לקרוא בה כלל כהפטרה, שהרי מה טעם לקרוא הפטרה שאסור לעסוק בה?
קדושת ירושלים
לקדושתה של ירושלים שני פנים. מחד, קדושה זו קשורה לייחודה של ירושלים ביחס לערים אחרות בארץ: רק בירושלים ניתן לבנות את בית המקדש, ורק בה ניתן לאכול קודשים קלים ומעשר שני. מאידך, ייתכן שלא התקדשה ירושלים אלא על שום היותה חלק מארץ ישראל. ירושלים נבדלת משאר הארץ, אולם יונקת את קדושתה ממנה. היא נחשבת "חצרות ה' ", אולם אינה מקום נשגב ונפרד מן הסובב אותו. קדושתה המיוחדת היא קומה שנייה על גבי קדושתה הבסיסית של הארץ שבו היא שוכנת.
מציאות וחלום
תמצית הציונות, במידה רבה, היא אמירתו המפורסמת של הרצל. אכן, יש בזה אמירה שלא כולנו אוהבים אותה ולא כולנו מקבלים אותה, אך היא לב ליבה של האמונה הציונית ביחס לארץ ישראל. "אם תרצו אין זו אגדה"... הציונות הדתית, ובמידה מסוימת הציונות כולה, אך הדתית במיוחד – בנויה על אמונה – בבוראו של עולם, ואמונה גם כן במנדט, על הפוטנציאל והחובה שבו, שהטיל עלינו.
שיר חדש
"בכל יום נדרש שיר חדש, המתאים למאורעות אותו היום." הרב יהודה עמיטל זצ"ל
למשמעותה של חווית ה"סדר"
ליל הסדר בנוי מאוסף מצוות שונות וייחודיות, החוברות יחד לכדי מבנה מאורגן ומסודר. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבין מבנה זה.
"והמחמיר תבוא עליו ברכה"?
מלבד שמות החג המסורתיים, זכה חג הפסח לתואר "חג החומרות". חומרות הפסח קשורות ברובן הגדול לאיסור חמץ, שהתורה החמירה בו בעונש כרת (שמות, י"ב, טו). חז"ל הרחיבו את ההרחקה מחמץ בקביעתם שחמץ "איסורו במשהו" (פסחים כט:), ובמהלך הדורות נוספו עוד ועוד חומרות מתוך החשש להיכשל באיסורי חמץ. המושג "חומרה" קיים לא רק בפסח ובהקשרים שונים נאמר "המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל ברור שהוא מקבל בפסח מימדים מיוחדים. בעולם החסידות ישנן התייחסויות שונות לשאלת מעמד החומרות באופן כללי, וביחס למקומן של החומרות בפסח באופן פרטני.
פסח – פה סח
מצות ליל הסדר העיקרית, מצות 'מגיד' הופכת את ענין הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, ובתמציתיות מקודשת המאופיינת לאריז"ל - פה סח. בדברים הבאים, ננסה לעמוד על הזיקה שבין יציאת מצרים לבין הדיבור. ננסה להסביר מדוע עיקר ענינה של גלות מצרים הוא גלות הדיבור ומדוע ביציאה, נגאל הדיבור.
הכנה לליל הסדר
ישנן הלכות מיוחדות לליל הסדר, אחת מהם היא הצורה שהאדם צריך להתנהג בדרך 'חירות'. הוא צריך להסב על צדו השמאלי כשאוכל את המצות וכששותה את היין, הוא צריך לשים על השולחן כלים נאים, וכל זה כי צריך הוא להרגיש את החרות. והדבר צריך באור האם בזה הוא ירגיש חרות? הרי על גבו רובצים חובות גדולים וכן בעיות בריאות ומחשבותיו נתונות בדאגה לחינוך ילדיו, אם כן במה ירגיש חרות, בזה שמסב או שם כלים יפים? ועוד יותר קשה שהרי את אותה הלכה היו צריכים לקיים גם בתקופות קשות שעם ישראל עבר, נתאר לעצמינו בספרד בזמן האינקויזציה שישבו וערכו את הסדר במרתפים מפוחדים שמא יתגלו ושם הם התנהגו בדרך של חרות, וכי זה בן חורין? הרי אין לך משועבד ומוכה מזה.
מחלוקת מרדכי והסנהדרין
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, וגדול ליהודים ורצוי לרֹב אחיו, דֹרש טוב לעמו, ודֹבֵר שלום לכל זרעו" (אסתר י', ג). על פסוק זה אומרת הגמרא במגילה: " 'לרוב אחיו' - ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (טז:). אך בגמרא לא מבואר מדוע פרשו כמה מחכמי הסנהדרין ממרדכי...
רעיונות לפורים (הרב יהודה עמיטל זצ"ל)
המן לא הכיר בקיומו של 'מלך'. המן חי בתודעה של "אדם ולא מלך", כפי שמתאר המדרש. לכן, הוא באמת חי בתודעה שיש לשלוט על כולם, ומטרה זו מקדשת את כל האמצעים. ממילא, דווקא המן הרשה לעצמו לכלות עם שלם ללא סיבה או רווח שישג מכך, רק בשל שאיפתו הקיצונית לשליטה אבסולוטית.
פלפול יפה בענין "סעודת אחשורוש"
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו עיי"ש. ויש לדעת אם אכלו עם ישראל בסעודת אחשורוש נבילות וטריפות כי אז סיבת הגזירה משום איסור האכילה, ומה טעם נקט בגמ' שם משום "שנהנו מסעודתו של אחשורוש" ואם אוכל כשר הונח לפניהם, מה איסור יש בדבר.
חברים שהם אוהבים וחברים שהם חכמים
החכמה הגדולה ביותר, היא לעשות חלוקה ברורה, בין הרצוי למצוי.
הדמיון בין החזרת קדרה לכירה לחזרה בתשובה
כדי לשמור על גבולות ההלכה ולפעול בהיתר בענין זה אמנם מתירים לאדם להוציא את הקדרה מחוץ לפלטה אך עם זאת ברובד המעשה אסור לו להניחה מידיו וברובד המחשבה הוא נדרש שדעתו תהיה להחזיר את הקדרה לפלטה מרגע נטילתה בידיו, וניתן ללמוד מכאן שהפסיקה מנסה למנוע מצב של הפסק (נתק) בין הקדרה לכירה בכל שלבי התהליך השונים.
הכול תלוי ב-ל'
בשונה מחמשת הנרות הראשונים של חנוכה אותם אנו מדליקים בקביעות בין התאריכים כה-כט בכסלו, הנר השישי לעומת זאת מודלק בשנים מסוימות ב-ל בכסלו ובאחרות ב-א בטבת.