הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מביאה את הדין הבא: "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' - מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל". מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?
בחג הסוכות ישנו ציווי מיוחד וישיר על השמחה- מה שאין כן בשאר החגים. התורה מדגישה את נושא השמחה וחוזרת עליו ומפרטת מי ומי המצווים לשמוח, ולכאורה הסיום של הפסוק והיית אך שמח מיותר שהרי חובת השמחה מודגשת בפסוקים שלפניו, ויש לדרוש אותו.
אילו מלך בשר ודם היה מצווה את כל נתיניו הזכרים במצוה זו: לעזוב הכל ולהתייצב בעיר הבירה שלוש פעמים בשנה, כאשר הדרך אורכת מספר ימים והשהיה שבוע. ואפילו רק פעם אחת בשנה, היה לבטח מעורר נגדו, ובצדק, התמרמרות רבה ואף טענות כי חסר אחריות הוא בהפקירו את בתיהם, מחסניהם, מפעליהם, חנויותיהם, ושדותיהם, של כלל תושבי המדינה. שהרי אפילו מעט שוטרים או/ו חיילים אינו מניח ברחבי המדינה לשמירה מפושעים וגנבים. ואם היה מצווה גם על הצבא לעזוב את הגבולות ולהתייצב ללא יוצא מן הכלל בעיר הבירה??