[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.] מבוא כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח הדברים, אדבר על הסיבות לראות במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו. כאמור, הדברים ידועים; לפני
העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן - הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן - אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש"י).