תשובה על התשובה
אולי אנו רגילים לתפיסה מצומצמת ושגויה של מושג התשובה, וכדי שתשובתנו תישא פרי - עלינו לסגל לעצמנו תפיסה רחבה יותר וכללית יותר של מושג זה.
אולי אנו רגילים לתפיסה מצומצמת ושגויה של מושג התשובה, וכדי שתשובתנו תישא פרי - עלינו לסגל לעצמנו תפיסה רחבה יותר וכללית יותר של מושג זה.
הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?
על הבנת אופיו האמיתי של ראש השנה, וההבדל שבינו לבין יום הכיפורים.
בחשבון הנפש שאנו עורכים, אנו מגלים שבחלק נכבד מהדברים שקיבלנו על עצמנו להשתפר - לא השתפרנו, ואנו מצויים ביחס אליהם בדיוק באותו מקום שבו היינו בחודש אלול דאשתקד.אם כך מדוע לחזור בתשובה?
יש כאן אירוע עצום והיסטורי שמוביל עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. חזרה בתשובה של העם היושב בציון – שהוא חלק משמעותי מכלל ישראל – לא מתוך צרה, לא מיראת העונש, אלא מאהבה; מתוך הכרה בתורת ה' והרצון לקיימה.
מה הסוד הגדול באותן י"ג מידות רחמים? ננסה לעיין קצת בפירושיו של רבינו, אור החיים, לשתי המידות הראשונות – ומתוך כך להציע כיוון חשיבה לגבי תפקידן של י"ג המידות כולן.
על פניו לא ברור מה הקשר בין זכירת נוח לראש השנה. על גבי זה, לא מובן גם מדוע דווקא הוא הובא כדוגמא לזכירת הקב"ה. כדי לענות על כך ננסה לעמוד על ייחודיותה של זכירת נוח, ומתוך כך גם על הקשר בינו לראש השנה.
נראה שאין "מוטו" מייצג ליום הכיפורים יותר מאשר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה." עבודה וגילה מזה, יראה ורעדה מזה. דבר זה אף בא לידי ביטוי בתפילות השונות. מוסף וסדר העבודה כמייצגי הקרבה, נעילה והתחנונים שבה כמייצגי היראה.
מידה חדשה נתגלתה בעולם, שלמרות שידוע שאדם מסויים יגרום צער ונזק בעתיד, כרגע הוא עדיין צדיק, או לא עשה עדיין את הדברים הללו, דנים אותו כמעשיו באותו זמן נתון שבו מתבצע הדין.
ביום הדין, אנחנו מריעים בשופר כדי להדגיש את הסכנה בה מצויים כל העומדים לדין. נדמה, שעל הקשר בין השופר לברכת השופרות אין צורך להרחיב. עם זאת, ראש השנה מקבל היבט נוסף בו לא מרבים לעסוק, והוא בריאת העולם.
כדי לשמור על גבולות ההלכה ולפעול בהיתר בענין זה אמנם מתירים לאדם להוציא את הקדרה מחוץ לפלטה אך עם זאת ברובד המעשה אסור לו להניחה מידיו וברובד המחשבה הוא נדרש שדעתו תהיה להחזיר את הקדרה לפלטה מרגע נטילתה בידיו, וניתן ללמוד מכאן שהפסיקה מנסה למנוע מצב של הפסק (נתק) בין הקדרה לכירה בכל שלבי התהליך השונים.
נאמר (בהפטרת ר"ה) "אחרי שובי נחמתי..כי נשאתי חרפת נעורי". אחרי שובי, אחרי שכבר עשה תשובה, נחמתי, הוא חוזר ונופל וכו' ואין התשובה מתקיימת בו וכו' לפתע פתאום הוא מוצא את עצמו במצב של נפילה, והוא בעצמו עומד ותוהה – איך קרה לי כדבר הזה? איך ברגע אחד נמחקו כל הקבלות וההחלטות שלו, כלא היו?
כאשר מניות תחושת ההכרה בערך העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו האישיות של אדם נמצאות בשפל המדרגה, התשובה השגרתית, ה"נורמאלית", נראית כפתרון קוסמטי בלבד, שלא יצלח למאום. אדם עשוי לתקן עוולה כאן, ולמחות נקודה שחורה שם. אך באותה שעה לא די בכך. בשעה זו אדם זקוק לבריאה מחדש, ללידה מחודשת, להיווצר מחדש. כדי להיברא מחדש, אדם צריך ליצור כוחות חדשים וזהויות רוחניות מחודשות, בשעה שמנסה לרתום כוחות וזהויות אלו.
מה נתחדש כאן בסדר סליחות. י"ג מידות וּוידוי יש האומרים פעמיים בשבוע, ויש האומרים כל יום בשחרית ומנחה. התשובה הפשוטה היא שאין כאן חידוש באשר לתפילות היום-יומיות אלא מעין תפילה נוספת בבחינת "קומי רוני בלילה". תשובה זו נכונה ביחס לסדר הסליחות של כל הקהילות. אולם כשנעיין בסדר הסליחות שתיקנו חכמי אשכנז, נראה שהם ראו בסדר הסליחות נימה נוספת שאין בכל תפלה יום-יומית.
הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר מכל השטויות שנאחזו בנו במשך השנה ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?
הלא בדיוק לפני שנה, כאשר בחנו את דרכינו בשנה שחלפה, זוכרים אנו שהתוודנו בדיוק על אותם חטאים, ואף קיבלנו על עצמנו שלא לעבור עליהם שוב. והנה, רק חלפה לה שנה, ושוב אנו מגלים שחטאנו באותם חטאים ונדרשים לקבל על עצמנו שלא נעבור עליהם להבא..
יש משמעות לעבודתנו גם כאשר אנחנו בדרגה נמוכה, בלי יכולת לעבור את הסף אל תוך הקדושה. גם התפילות שלא בכוונה, וגם המצוות שעשינו מתוך הרגל או מתוך אינטרס - הופכות לזכויות אמיתיות, כיוון שאפשר לעשות תשובה לא רק על העבירות אלא גם על המצוות שעשינו.
באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה...
כתוב על הימים הללו "דרשו את ה' בהמצאו" הם ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, שהשי"ת ממציא את עצמו ומתקרב אליהם, אבל הרי השי"ת מצוי בכל השנה "מלוא כל הארץ כבודו"?
כביכול, ה' עומד ומצפה לשמוע את קול התרועה. הוא לא רק מקשיב לקולנו; הוא עומד ומחכה לשמוע את קולנו. הפער בין שמיעה לבין האזנה נעוץ בפער בין תקיעה לבין תרועה.
רבים מגדולי האחרונים התחבטו כיצד להגדיר מבחינה הלכתית את ימים אלו, אמנם מבחינת הלוח העברי ימים אלו נחשבים כחלק מחודש תשרי כחלק מהשנה החדשה, אבל מבחינה דינית נותרה השאלה כיצד להתייחס אליהם,מצד אחד כבר נכתבנו בראש השנה,מאידך עדיין לא נחתמנו ומן הסתם אם נצרכת חתימה כנראה שאפשר לשנות לפני כן ועדיין אין זה גמור .
לא סתם, הפטיר, קוראים לאדם המעביר על מידותיו "בעל מידות" מכיוון שהוא "בעלים" על מידותיו ויש בכוחו לנווט את מידותיו לפן החיובי...
אם אנו באמת רוצים שקולנו ישמע, עלינו לעמול קשות על הכנת כסותנו, לבל ידמה ללבוש שק. מדובר בעבודה קשה וארוכה של חשבון נפש ותיקון, אך אין להתחמק ממנה. יש לעשותה, יהא המחיר אשר יהא.
"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", נשאלת השאלה היכן הם עומדים?
הרמב"ם פותח את הלכות התשובה (פרק א' הלכה א'): "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא: שנאמר (במדבר ה' ו'-ז'): "איש או א שה כי יעשו מכל חטאת האדם . . . והתודו, את חטאתם אשר עשו"
על הפסוק במיכה (ז' י"ח): "מי א-ל כמוך, נשא עון ועבר על פשע, לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא" אומר רבי חנינא במסכת "ראש השנה" (דף י"ז עמ' א'): "אליה וקוץ בה, לשארית נחלתו, ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים". זמן נשיאת העון ומחילת הפשעים הוא ראש השנה. ואכן, מדברי