בגמרא במסכת ראש-השנה (טז ע"ב) מובא שכל אדם חייב לטהר עצמו קודם לרגל: ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו". פסוק זה מופיע במקורו בפרשת המאכלות האסורים (ויקרא יא, ח), ואין כל רמז לכך שהוא מתייחס דווקא לרגל. מסיבה זו, הסיק רמב"ן בפירושו לתורה שחובת הטהרה ברגל אינה מן
בתפילות הימים הנוראים, אנו מודים במצבו הקשה של האדם: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". לאור תיאור קודר זה של מצב האדם, עלינו לשאול - כיצד אנחנו יכולים להגיע לרוחניות, לקדושה ולטהרה? האם האדם, עם כל מצבו הקשה, אכן יכול להגיע לכך, או שזהו בגדר חלום בלבד?
בתורה מתואר ההבדל בין חיים בגן העדן לבין החיים מחוצה לו, ונראה הקבלה מובהקת לעינויים שנובעים מ"ועיניתם את נפשותיכם".בכך גם מתחזק הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
הגמרא בברכות לומדת דין מפתיע: "תנא ליה רב חייא בר רב מדפתי: כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב'; וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך - כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב). וכן נפסק להלכה, שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים. הטור העלה נימוק למצווה