בפתיחה להלכות חנוכה, מסביר הרמב"ם מהו הנס שעליו חוגגים: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום - בחמישה ועשרים בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד. והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". הגרי"ד הקשה על הלכה זו, משום שאם החשמונאים נכנסו להיכל בכ"ה בכסלו, אזי הלילה הראשון של הדלקת המנורה היה דווקא ליל כ"ו, ומדוע חנוכה נחגג בכ"ה בחודש? הגרי"ד מתרץ, שלמרות שהדליקו את הנרות בליל כ"ו, היטיבו את הנרות בכ"ה בבוקר, וגם מעשה זה אנו מציינים בחנוכה. משמע, שחג החנוכה לא נקבע רק על הדלקת הנרות, אלא גם על הטבתם. אולם מהי המשמעות של הטבת הנרות, שעליה ראוי לחגוג?
בימים טובים, בדרך כלל, נוהגים לברך שהחיינו על עיצומו של יום, גם ללא קשר למצווה כלשהי שמתחדשת באותו יום, לדוגמא: חג השבועות. בחנוכה, המנהג הוא לברך את הברכה בצמוד להדלקת הנרות. ולכן נשאלת השאלה, האם ברכה זו היא חלק ממצוַת ההדלקה כמו שמברכים על שופר וכד', או שהברכה הזו היא על עיצומו של יום.
הדלקת נרות החנוכה מהווה במידה מסויימת זכר להדלקת הנרות במקדש. כך, למשל, ישנה עדיפות להדליק את נרות החנוכה בשמן זית, שבו הדליקו במקדש, ובבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה בצד דרום, זכר למנורת המקדש. ברם, חשוב לציין שישנם הבדלים בולטים בין הדלקת נרות החנוכה לבין הדלקת הנרות במקדש.