על הבקעת החומות
י"ז בתמוז קורא לנו מתוך ההסטוריה היהודית, לא רק כיום אבל, אלא גם כיום של תשובה.
צומות
נושאים בפרשה
ארבעת הצומות
נתמקד בקטגוריה השנייה של ימי הצום, ארבעת הצומות. נדון במקורותיהם והלכותיהם וכן נשים לב במיוחד להלכות הרבות שקשורות לתשעה באב
מה תנחמוני הבל – לבירור הקשר בין פסח לבין תשעה באב
המדרש עומד על העובדה שפסח ותשעה באב חלים תמיד באותו יום בשבוע. אמנם, כתב שו"ת בית הלוי (דרוש ב') "דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזה יום בשבוע חלו", אולם, נראה שהמדרש רואה קשר מהותי בין השניים. שאלה זו נדונה בבית הלוי שם בדרוש ד', וכן במפרשי המדרש על אתר. להלן נצא בעקבותיהם ונתרום את חלקנו בהסבר המדרש.
האבכה בחודש החמישי
פחד זה מפני החורבן והגלות בא לידי ביטוי בייחוד בתשעה באב. שהרי הייתה מסורה שתשעה באב נקבע ליום בכייה לדורות, ואכן ידע העם שיום זה מיועד לפורענות ולאסון. למרות שכבר נבנה הבית השני, זכרונות ההרג והחורבן של בית ראשון טרם נשכחו. בשבעים שנות גלות בבל, תשעה באב היה הן יום של אבילות על החורבן, הן יום של תפילה. במשך כל תקופת בית שני תשעה באב המשיך להיות יום של תפילה ותחנונים, אף על פי שהוא פסק מלהיות יום אבל על חורבן העבר. "האבכה בחודש החמישי" - האחלה פני עליון בבכי ובתחנונים שלא יהיה חורבן נוסף?
מעלת שבת חזון
ידוע שמעלתה של שבת חזון גדולה מזו של כל שאר השבתות במהלך השנה. ומתוך אי ידיעתי את הטעם לכך ניסיתי בעה"י לחשוב מהו ולומר שהיחודיות של שבת חזון* מתבטאת בכך שהיא מהוה מפגש מעניין בין קדושת השבת שמלאה בתורה ומצוות לטומאה וכל החטאים והעוונות שמיוחסים אליו בו הקדושה מנצחת, וגם בין השמחה והששון שמאפינים את
כבוד הבריות וענוות חכמים
חלק מגזירת החכמים של של ט באב כללה את הכלל שאם יחול בשבת יעקר לחלוטין ויעבור ליום ראשון כשבאותה שבת לא יהיו כלל סממנים של צער על חורבן שני בתי המקדש, שהרי השבת דוחה אבלות, וחשבתי בעה"י שניתן לראות כיצד בא כאן לידי ביטוי הכלל של "מפני כבוד הבריות לא גזרו חכמים" או "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה"
לתשעה באב – מאבל לנחמה
תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים. שכחה ניטעה באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים היא המצוה עליו להתאבל כל שנותיו על שארע לפני מאות שנים!
מרכז העולם כולו…
אנו מרבים להתפלל על בניין בית המקדש, שרים ''ייבנה המקדש", מתאבלים על חורבן המקדש, ומסיימים דרשות באיחולים לבניין המקדש; אבל האם אנו באמת חשים את משמעותו האמיתית בחיי האומה והפרט?
'זה אלפיים שנה שאנו ללא בית..'
זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו...
לימוד תורה בתשעה באב
הברייתא מקבילה בין האיסורים החלים על אדם השרוי באבלות פרטית, לבין האיסורים החלים על הציבור בכללותו ביום האבל על חורבן בית המקדש ('אבלות רבים'). אחד מהאיסורים המשותפים לשני מצבי האבלות הוא האיסור ללמוד תורה. האם אכן מדובר באיסור אחד בשני המקרים, או שניתן למצוא הבדלים באופי האיסור ובהיקפו?
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
למרות שמלחמות ימינו נראות כאילו הן מתנהלות על טריטוריה או שלטון, הרמב"ם מסביר שכל המלחמות שנלחמים הגויים כנגד עם ישראל מכוונות, לאמיתו של דבר, כנגד הקב"ה, כנגד אמונת היהדות, ובפרט ? כנגד ירושלים, עיר הקודש והמקדש. אם נשיל ממאבקנו בערבים את הקליפות החיצוניות ? הטריטוריה, אופי המדינה הפלשתינאית ובעיית הפליטים ? תיוותר ליבת הסכסוך כבעיה ללא פתרון: ירושלים והר הבית.
על ענווה וחורבן ירושלים
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא, ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא. אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא? מאי בעית הכא? - קום פוק. אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן ויהיבנא לך דמי
יום הקדיש הכללי – שיחה לעשרה בטבת
ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.
טיטוס הרשע – וסודה של המנורה
כשנגזרה גזירת החורבן על בית המקדש זעו כל פמליה של מעלה ברעש גדול ובחרדה גדולה ספקו כפיים ובקשו עליהם : על הארון והמנורה ששניהם אורו של עולם. ואי אפשר לו לעולם בלא אורם.
תמידים כסדרם
ישנן דתות ותפיסות דתיות שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים - רגעי השיא, שעות השיא וכד' - בניגוד ליום-יום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו - עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד.
תשעה באב וט"ו באב
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה". (תענית פרק ד משנה ו) "אמר רבן שמעון
צום י"ז בתמוז – שברים שאפשר לתקן?
כל ימי הצום שקבעו חכמי ישראל מעבר ליום כיפור, הם גם לצורך זכירת האירועים ההיסטוריים שבגללם הם נקבעו, אבל בעיקר כדי שהם ישמשו להתבוננות והשתפרות. ימים אלה נותנים מקום להתבוננות באירועים שבגללם נקבעו הצומות, בסיבות שגרמו לאירועים אלה, ובעיקר בשאלה האם יש היום דברים בחיי העם או בחיים הפרטיים, שיש בהם הקבלה לדברים שקרו אז, ושאפשר להשתפר