[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.] מבוא כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח הדברים, אדבר על הסיבות לראות במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו. כאמור, הדברים ידועים; לפני
מצד עצם מהותם וזהותם, אמורים ה'זקנים' – רבנן ותלמידיהון, אנשי הרוח – להיות בעלי רגישות גבוהה ועמוקה יותר, בעלי ראיה חודרת יותר, למשמעות המאורע ולטיב בנס. את תרומתם הייחודית והמיוחדת של הנס והמאורעות אמורים הם לראות בפרספקטיבה עמוקה ורחבה יותר. מצד שני, לעתים דווקא מפאת היותם 'זקנים', אין הם נותנים תשומת לב מספקת לאותם דברים ברורים ופשוטים, ברמות הקיומיות והבסיסיות יותר. דווקא אותה נימה עממית יותר של 'קהל העם', היא שמרגישה ומעריכה פן זה בצורה יותר ברורה.
תמצית הציונות, במידה רבה, היא אמירתו המפורסמת של הרצל. אכן, יש בזה אמירה שלא כולנו אוהבים אותה ולא כולנו מקבלים אותה, אך היא לב ליבה של האמונה הציונית ביחס לארץ ישראל. "אם תרצו אין זו אגדה"... הציונות הדתית, ובמידה מסוימת הציונות כולה, אך הדתית במיוחד – בנויה על אמונה – בבוראו של עולם, ואמונה גם כן במנדט, על הפוטנציאל והחובה שבו, שהטיל עלינו.
"בכל יום נדרש שיר חדש, המתאים למאורעות אותו היום." הרב יהודה עמיטל זצ"ל
העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן - הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן - אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש"י).
מה ההבדל בין אתחלתא דגאולה לעקבתא דמשיחא?
יופי הדרת ותפארת היום של החג הלאומי של מדינת ישראל - יום העצמאות.