לא תחמוד
קיימת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של איסור החמדה, בין הרמב"ם לבין הראב"ד.
קיימת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של איסור החמדה, בין הרמב"ם לבין הראב"ד.
למה התכוונו חז"ל בהשוואה שבין פרנסה ונישואין לקריעת ים סוף?
הדגשת העוון ברפידים באה עקב החמצת הזדמנות – אילו העם היה ממשיך בבטחונו בה' עוד מעט, הוא היה מגיע אל הצור בחורב, הר סיני.
מה משמעותה של ירידת המן מן השמים? מדוע אסור לאגור אותו לזמן ממושך? מה מקומו של המן בתוך רצף הארועים המתואר בפרשת בשלח?
באופן כללי, כל העושה אחת מאבות המלאכה בשבת - עובר בלאו ובעשה, שכן הוא גם עושה מלאכה וגם מבטל את מצוַת העשה לשבות ביום השבת. האם זהו המצב גם ביחס לאיסור תחומין, או שמא היוצא מחוץ לתחום אינו עובר אלא על איסור לאו בלבד?
מה הרציונל מאחורי הציווי על פסח לדורות בפרשתנו, בעת שמכות מצרים ותהליך הגאולה מהשעבוד בעיצומם? האם הציווי על פסח לא יכול היה לחכות למדבר או אפילו לכניסה לארץ?
הקב"ה יודע את האמת המדויקת והמלאה. אך אנו, בני האדם, חיים בערפל. כפי שלימד אותנו משה, אסור לנו לתלות את הטעויות שלנו בקב"ה.
הציווי לבוא אל פרעה מבטא את העובדה שהחל ממכת הארבה, העימות בין משה לפרעה הופך להיות עימות אישי. הקב"ה מצווה על משה לבוא אל פרעה ולהעמידו במבחנים קשים. התוכן המדויק של דברי משה הופך להיות משני, כשבמרכז עומדת עצם הופעתו האישית של משה מול פרעה.
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.
כדי להשיג מטרות, ייחוס משפחתי ובחירה ע"י הקב"ה לא מספיקים. בלי עבודת האדם, בלי הבחירה החופשית של האדם שמאפשרת לו לנצל הזדמנויות, לא ניתן להשיג הישגים.
מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.
מדוע נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?
הקב"ה מבקש באמצעות האות לעודד את משה להוציא את ידיו מחיקו ולפעול להוציא את עם ישראל.
בפרשה הבאה התורה תספר לנו את תולדות אהרן ומשה, ותזכיר באופן מפורש את נישואי עמרם ויוכבד. מדוע התורה מביאה את הסיפור גם כאן, אך באנונימיות?
נבחן את האירועים בפרשתנו המתמקדים בהתפתחותו האישית של משה, ובפרט את סיפורי פרק ב'.
פסוקי הפתיחה של פרשתנו מהווים, אם כך, את קו התפר ואת נקודת המפנה שבין יחיד לציבור; בין תפיסה הרואה בעם קבוצה של יחידים, לבין תפיסה הרואה בעם ישות אורגאנית, אשר כל פרט שבה אינו אלא אחד מאבריה.
מה עניינה של אותה "פנקסנות" של התורה? מדוע היא מתארת את סך התרומות כאילו מדובר בדו"ח של רואה חשבון?
מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? ומדוע משתנה סדר הציווים על שבת ומשכן?
סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.
התנאי הראשוני שמאפשר להתקדם ("כי תשא") הוא "לפקודיהם", דהיינו תחושת חסרון: רק מי שחי בתודעה שמשהו חסר לו בעבודת ה' יוכל להתקדם.
למה לא כתוב בפרשיות תצוה ותרומה שמבארים בהם את עניין עשיית הבגדים גם את עשיית הבגדי לבן בשביל הכהן הגדול ליום הכיפורים?
אין אנו מבינים איך חזו בני ישראל במרכבתו של הקב"ה, ואין לנו עסק בנסתרות, אך על פי דרכנו נאמר שהמדרש רומז שחוויית גילוי שכינה במעמד הר-סיני היא שגרמה לחטא. להסברו של ריה"ל נוסיף ונבאר, שלאחר שבני ישראל פונקו ב"יחס אישי" מצד הקב"ה, שירד אליהם להר סיני, התקשו להתרגל לחיים של "הסתר פנים" יחסי וביקשו להוסיף ולחוש את נוכחותו המתמדת של האל. בהמשך הרשימה ננסה להוכיח ולבאר ככל הניתן נקודה זו.
הכוונה בהדלקת המנורה היא לגלות את חיות ה' הנסתרת בתוך העולם. "להעלות נר תמיד" היא דרישה מתמדת מיהודי לחשוף את הנר, שהוא נקודת החיות האלוקית שגנוזה בכל דבר בעולם. אותה נקודת חיות היא הטוב שהצפין ה' ליראיו בעולם הזה.
הקטורת אמורה לשמש ככלי לעתות משבר, כזה שאינו מצוי באף אחד מארבעת חלקיו של השולחן ערוך ובמידה מסוימת אף מנוגד להם.
ישנם שני אופנים של נתינה: יש מי שמרגיש שהדבר שלו, והוא מחליט לתת אותו.לעומתו, יש מי שמרגיש כי הכסף והזהב אינם שייכים לו, אלא הם פיקדון שהקב"ה הפקיד אצלו, וכעת הוא נוטלו ממנו. הקב"ה חפץ בנתינה מהסוג השני. לכן כתוב "ויקחו לי" - ממי שאינו מרגיש שהוא הנותן. (נשלח ע"י שלום עמיר)
רבים עמדו על הקושי בלשון הכתוב "ויקחו לי תרומה", שכן לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו לי תרומה", שכן המקבל "לוקח" והמוסר "נותן". פרשנים שונים הציעו דרכים שונות להבנת הפסוק, ולהלן נעסוק בכמה מהם.
הצורך שלנו להרחיב דעת ואופקים, להקשיב לדעות שונות, לשמוע את דברי חז"ל, להעשיר את עולמנו הרוחני – זו דרך של הקשבה, הפנמה והעמקה. מתוך שלומדים לשמוע אלה גם את אלה, לומדים לשמוע את הדרך הנכונה בבחינת "הכתוב השלישי" המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. מתוך התמודדות עם מרחב הדעות מעצבים את השקפת העולם ואת האישיות.
השקר שמונע את ההתקדמות בעבודת השם הוא ההונאה העצמית - השקר שאדם משקר לעצמו.
שחז"ל דרשו את הפסוק בניגוד לפשוטו, לא היה בכוונתם לפרש את הפסוק, אלא ליישם את העקרון המובע בו באופן מעשי. דרכם בשיטה זו היתה לחפש[3] בפסוק רמז, הנותן פתח לדרשה אותה הם דרשו.
כל אדם צריך להתקדם בהכנעה ובענווה בהתאם לדרגתו האמתית, ולא להתנהג כבמדרגת צדיק גמור. אדם שיתנהג בדרגה שלא מתאימה לו, סופו שיתגלה קלונו
אי אפשר לו לאדם לתבוע מסירות נפש מן הזולת, כאשר הזולת אינו נצרך לכך. מסירות נפש יפה לו - למשה עצמו, אך אל לו להטילה על בני ביתו.
הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה.
מהי נטיעה ומהו אילן, מדוע קיימים הבדלים בין נטיעה לאילן ומדוע נתייחד לאילן ראש שנה נפרד.
מדוע נבחרה דווקא מצוו קידוש החודש להיות המצווה הראשונה? ומדוע הצטוו על כך עוד בהיותם בארץ מצרים וה' לא המתין עד לאחר היציאה?
מדוע כוללת המזוזה רק את המחצית האחרונה של התפילין, פרשיות התכלית? מדוע אין בה הזכרת יציאת מצרים?
מותו של העריץ האכזר היה צריך להיות יום חג עבור בני הממלכה המדוכאים, אך בניגוד לכך הכתוב מתאר שמותו של מלך מצרים גרם לבני ישראל לאנחה וזעקה; מדוע?
משמתמעטים הדורות יש להאיר מחדש רוחה של תורה ותוך כר להבליט אי אלו עיקרים שבמעשה, אלו המבטאים ביותר רוחה ומגמתה של תורה.
בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.
"נשאו לבו" ו"נדבה רוחו" מתייחסים לכאורה לאותו אדם – אדם שרוח התנדבות מפעמת בקרבו ולכן הוא מסכים לתת מעצמו לכלל. העובדה שהתורה מתייחסת בשני ביטויים שונים לאותם אנשים אומרת דרשני.
מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י"ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?