ספיקא דאורייתא – לקולא או לחומרא?
כיצד התורה מצפה מאיתנו לנהוג במצבים של ספק? האם עלינו להחמיר מחמת החשש שיש איסור לפנינו, או שמא ניתן לסמוך על הסיכוי שהאיסור לא קיים, ולהתיר את המעשה?
דברים
נושאים בפרשה
בין דין לרחמים בחודש אלול
לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם.
"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" – מצוות ציצית בעיני המקרא
אנו רגילים לסווג את מצוות ציצית כמצווה מזדמנת ('קיומית' ולא 'חיובית') – במידה ויזדמן לך בגד החייב בציצית עליך להטיל ציצית בכנפיו. אמנם מקריאה פשוטה בכתוב, במיוחד על רקע שלל המצוות הסובבות אותו, ההתרשמות היא הפוכה. מוטלת עלינו חובה להטיל ציצית בבגד ארבע כנפות, שנתכסה בו. הנמצא כזה פער בשאר מצוות התורה?! התורה עצמה מייחסת לה חשיבות ומשמעות בסיסית ויומיומית, ואילו בפן המעשי היא תלויה ביד המקרה המזדמן.
דינים הנלמדים בי"ג המידות
בעוד שהרמב"ם יוצר במידה רבה נתק בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה ומצמצם את מידת ההשפעה של חז"ל על תכניה של התורה עצמה, הרמב"ן משלב ומאחד בין המפעל הדרשני של חז"ל לבין תכניה האוטונומיים של התורה שבכתב: אין התורה שבכתב אלא מה שמשתקף מבעד למשקפי התורה שבעל פה על דרשותיה וקבלותיה.
"שום תשים עליך מלך"
כאשר אין מלך בישראל, העם עלול לשקוע בתודעה שבטית, במקום בתודעה כללית-לאומית. במציאות שבה אין מלך אחד על כל ישראל, יש חשש כבד שכל שבט יפרוש לו לנחלתו, וישכח את קיומו של עם ישראל.
"אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ – וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
ההכרה שלא כל ילוד אישה יכול לעמוד בפני דיבור א-לוהי, מביאה ליראה גדולה מפני בורא העולם. אמנם בד בבד היא מביאה להכרה כי אותו ילוד אישה שדווקא מסוגל לעמוד בכך, הינו פסגת המין האנושי.
מצוות הצדקה בחו"ל ובארץ ישראל
העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?
"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה"
המקרא נאבק בהכרה בקדושתו של מקום גיאוגרפי כלשהו בתורת עצמו – משום שהכרה כזו עומדת בסתירה לאחד מהמאפיינים היסודיים ביותר של האמונה ביוצר כל. היות ולבורא, שהוא מקור הקדושה, אין שום יחס לממדים פיזיים, לא תיתכן קדושה עצמית בעצם מוחש מצד עצמו, אלא רק מסיבות משניות.
מצוות הצדקה בחו"ל ובארץ ישראל
העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?
חטא משה ואופייה של הארץ
ככלל, אנו רגילים לראות בהיעדר משאבים כלכליים בעיה שיש להתמודד עימה, לפתור אותה במהירות האפשרית וכך להגיע למצב של רווחה. אך מרגע שאנו רואים את המצב החומרי כביטוי למצב הרוחני והדתי של עם ישראל, הרי שהתמודדות עם קשיים חומריים הופכת להיות הזדמנות של ממש לתהליך של התקדמות רוחנית.
"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם"
פתיחה בפרשתנו מופיעה הפרשיה השנייה של קריאת שמע. הפרשייה הראשונה, 'שמע', הופיעה בפרשת ואתחנן (ו', ד'-ט'), והפרשיה השלישית נמצאת בספר במדבר (ט"ו, ל"ז-מ"א). למרות המרחק בין שתי הפרשיות הראשונות, החיבור ביניהם נראה טבעי, היות והקשרים הלשוניים ביניהם ברורים. אך דווקא עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את החיבור לפרשה השלישית. במאמץ לחשוף את פתרון החידה נבקש להתחקות אחר תופעה מפתיעה – הופעת המילים לב ולבב.
מדוע לא הספיק למשה רבינו לבקש אעברה והיה צריך להוסיף ואראה?
כתיב: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כה), ואור החיים הקדוש שואל מדוע היה צריך לכתוב "אראה את הארץ הטובה", שהרי אפשר היה להבין זאת מאומרו "אעברה נא". וחשבתי בעה"י להוסיף לתירוציו הנפלאים כמה נוספים...
עצמת האש החזקה ביותר
ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר...
תפקידם הכפול של השופטים
אנו מתחילים השבוע בקריאתו של ספר דברים. ספר זה מהווה מעין סיכום ותמצית לארבעת הספרים שקדמו לו, מנקודת מבטו של משה בשנת חייו האחרונה, ערב כניסתם של עם ישראל לארצם. העובדה שבמרוצת הספר מגולל משה את סיפורן של רבות מהפרשיות הקודמות פותחת כר נרחב להשוואה בין המופעים השונים של אותו אירוע או ציווי; ברבים מהמקרים נגלה שקיימת אי-התאמה בין המסופר בספרנו לבין הפרשייה המקורית, ולעיתים מדובר אף בסתירה של ממש. כמה מהסתירות-לכאורה נמצאות בפרשתנו - ואנו נתמקד כאן באחת מהן.
"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"
עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו. אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.
"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"
נראה, שהרמיזה להשוואה בין פרעה לסיחון, מובילה אותנו להבחין דווקא בפער ביניהם. הביטוי "להקשות" מופיע בשניהם, והשתלשלות האירועים אכן זהה, אך בכך ההשוואה תמה. במצרים היה זה הקדוש ברוך הוא שהתנהל באופן סותר כביכול, בצורה מפורשת. הוא מצווה על משה לפנות לפרעה, בה בשעה שהוא מצהיר שהקשה את ליבו, והבקשה לא תיענה. אך לגבי סיחון, הניסיון לצייר התנהלות שכזו היא פיקטיבית.
חג השבועות ומצוַת הביכורים
הדגש ששמה התורה על ארץ ישראל במקרא הביכורים שופכת אור חדש על מצווה זו: מוכח ממנה כי הביכורים אינם תודה לקב"ה על הפירות, אלא תודה דווקא על הארץ.
"אלה הדברים- לא פחות ולא יותר"
"אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יט, ו) כתב רש"י: "אלה הדברים- לא פחות ולא יותר". וכתב הגור אריה: "ואם תאמר, ואיך היה עולה על הדעת, שיהיה משה מוסיף על דברי ה' ונאמר (משלי ל', ו') 'אל תוסף על דבריו'? ויש לומר, שהיה עולה על הדעת, שמשה יהיה מפתה אותם מעצמו, לא שיוסיף על דבר
מי כתב את הפסוקים האחרונים בתורה?
מי הוא שכתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר התורה המצוי ביד ישראל, ומתי כתבם?
לאיזו תקופה מכוונת עדותה של השירה?
מה הם האופקים ההיסטוריים ששירת האזינו מקיפה אותם בהשוואה לאלו שמקיפות שתי הפרשות שעסקנו בהן בשבועות הקודמים?
הנסתרות לה' א-להינו
איך יכול להיות שהקב"ה מעניש על הנסתרות. וכי, כלשונו של רש"י, "אדם יודע מטמונותיו של חברו"? יש לנו אדם, שורש פורה ראש ולענה, שלבבו פונה מעם ה'. איך החברה יכולה לדעת על כך ולטפל בזה?
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!"
אין ה' שוה-נפש חס ושלום לבחירתם של ישראל, אלא חפץ מאוד כי יבחרו בחיים למען יחיו! הבחירה האנושית היא אמנם עניינו של האדם, אך היא גם עניינו המובהק של ה', שאמנם נתן ביד האדם בחירה חופשית, אך הוא מגלה את רצונו כיצד על האדם לממש את בחירתו.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה
קיים חשש שאדם שפירותיו היו טובים יזקוף את הצלחתו לעצמו. אותו אדם עלול להאמין שכוחו ועוצם ידו נתנו לו את פירותיו, עליהם הוא עמל שנה שלמה. פרשת הביכורים מתמודדת עם מחשבה שכזו, ומבהירה לאדם מנין הגיעו פירותיו.
וידוי מעשרות
הידיעה של האדם שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', תמנע ממנו לחשוב לעכב מעשרותיו. אדם עשוי לזלזל בקיום נכון ומדויק של מצוה ממצוות ה', ואף לעבור עליה בשאט נפש. אך בידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.
איסור כלאים
הפעילות האנושית בעולם נועדה להמשיך ולפתח את עולמו של הקב"ה לא מתוך עימות ותחרות, אלא מתוך קבלת המשימה שהוטלה עלינו על ידי הקב"ה. הפעילות האנושית ברוכה היא, כל זמן שמשמרת היא את האיזון, וכפי שהדגיש המדרש: תן דעתך שלא תקלקל.
"וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (כ"ב, כ) – מהו "הדבר" וכיצד נתבררה אמיתותו?
הייתכן שמעשה שאין בו כל עבֵרה פלילית הגוררת עמה עונש, יהפוך למעשה שעליו הורגים את הנערה בפרשתנו?
בין הפטרתנו ל"נחמו"
הפטרת שופטים (ישעיהו נ"א:יב-נ"ב:יב) ממשיכה את סדרת נבואות הנחמה של הקיץ, אך גם מחזירה אותנו לנקודת המוצא שלהן. באם נתבונן בפסוקי הפתיחה של ההפטרה, נמצא דמיון מפתיע המתבטא במקבילות רבות, בינה לבין הפטרת "נחמו נחמו עמי".
"אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" – חובת השמיעה אל הנביא
ביסוד מערכת היחסים שבין הנביא לבין עם ישראל קיימת מצוַת עשה: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!", ודרישה זו מחוזקת בהודעת העונש: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ!", ופירשה ההלכה עונש זה כמיתה בידי שמים. האם ישנן מגבלות לדרישה זו לשמוע אל הנביא? האם ישנם דברים שבהם אין לשמוע בקולו?
אכילת מצה בשבעת ימי חג המצות
השוואת פרשת המועדות שבספר דברים לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?
הקללה והברכה
פרשיות הברכה והקללה הן פרשיות מורכבות, המעלות שאלות רבות בדבר הקשר שבין האדם והקב"ה. מהי מהותה של הברית המתבטאת בברכה ובקללה, ומהו תפקידו של האדם בברית זו? ע"י התייחסות למילות הפסוק הפותח את הפרשה, מבאר ה"שפת אמת" את תפיסתו בעניין בחירת האדם ובעניין היחס לקב"ה בברית.
איסור גאווה מן התורה – מניין?
מציאת פסוק מפורש, האוסר את הגאווה על עם ישראל כולו ועל כל יחיד בו, פסוק שניתן למנותו במניין המצוות, זהו חידושו של רבי משה מקוצי ב'ספר מצוות גדול' שלו, חידוש שזיכו אותו בו מן השמיים מפני ענוותו.
"איכה אשא לבדי"
ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.
"כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" – המקור לייחוס בן הישראלי והנכרית אחר אמו
על אף ההבדלים הרבים בין פירושיהם של רש"י ושל רבנו תם קיים ביניהם מכנה משותף עקרוני: את הדין שוולד הנוכרית כמוה לומדת הגמרא מהתעלמותה של התורה מאותו ילד שייוולד לבנך ולנוכרית. התעלמות זו נובעת מהיותו גוי – ומה אכפת לה לתורה שבן זה יחונך על ידי אמו או על ידי אבי אמו לעבודה זרה? אולם טענה זו מעוררת אי-נחת: וכי דבר זה עצמו, שלבן ישראל ייוולדו צאצאים שהם גויים, ושיגדלו להיות עובדי עבודה זרה – אין בו עצמו כדי לנמק את איסור התורה "וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"? פירוש שהוא שונה באופן עקרוני משני הפירושים הקודמים, נרמז בדברי הרמב"ם בשני מקומות בספרו הגדול.
התודעה ההיסטורית ואהבת ה' בספר דברים
משה בעצם מתאר את ההיסטוריה הקרובה עד לנאומו. דבר זה חוזר על עצמו גם בנאום הפרידה של יהושע שנים לאחר מכן. אזכורם של הזמן והמקום בנאומים זוקק ביאור. איזו חשיבות יש למקום ולזמן שבהם משה נשא את נאומיו?
הנאום הראשון בספר דברים: 'המבוא ההיסטורי'
ברור הדבר שנאומו של משה איננו מהווה רצף ענייני אחד, אלא הוא בנוי יחידות יחידות. לשון אחר: ספר דברים מכיל נאומים רבים של משה, הנבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם. וכשם שבחלקים הסיפוריים שבמקרא מהווה הסיפור הבודד את היחידה נושאת המסר, כך בספר דברים היחידה נושאת המסר היא הנאום הבודד, הנבדל מן הנאום שלפניו ומזה שלאחריו. לימוד נאות של ספר דברים חייב אפוא להתחיל בתיחום גבולותיו של הנאום הבודד, כתנאי ראשון לתפיסת מבנהו ומהלך רעיונותיו, וכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו – ממש כשם שיש לעשות בלימוד הסיפור המקראי.
התשובה בפרשת 'האזינו'
רבי חנניא קורא בקול גדול את שם ה', ואינו מפחד להסתכן בשל כך. קריאתו מעוררת אותנו להביט בצורה יותר מדוקדקת על פרשת האזינו, ומתוך כך להבין את המניעים למעשהו.
סוכות ושמיני עצרת
מרות שסוכות ושמיני עצרת הם חגים עוקבים, ובאים בזה אחר זה, ניתן להבחין שאין מדובר בחגים דומים. אם כן, יש לברר מה הייחודיות של שמיני עצרת, שמייחדת אותו על פני סוכות? בשביל לענות על כך, יש להסביר מה עניינו של שמיני עצרת.
לעד בבני ישראל
התורה עצמה ציינה ששירה זו אמורה להיות עדות לבני ישראל: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט) זאת ועוד, התורה מוסיפה שהשירה הזו לא תשכח: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם, כ"א) מה ייחודי כל כך בשירה הזו? מה יש בה שעוד לא הופיע בתורה?
התורה, השירה, השמיים והארץ
משה הבין ששני הטקסטים - הן השירה והן התורה - צריכים לשמש כעדים, ו"על פי שני עדים יקום דבר". ברם, לא הרי עד זה כהרי העד האחר, ולכל עד ישנו תפקיד משלו. ה"תורה" היא מעין 'שטר התחייבות', שעליו חותמים בני ישראל ומקבלים על עצמם את האמור בו.
בין רוחני ולגשמי
פשר היה לטעון שפער זה בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך אין הוא יכול להתחבר לתורה. אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם עצמו. האדם, העשוי גוף ונשמה, גשמי ורוחני כאחד, מוכיח שכך ורק כך, אפשר להתקיים.