גם לאחר שמזהיר משה את עם ישראל- שאם לא ילך בתורת ה', יענשו בעונשים קשים. גם כשיגיע העונש כפי שהזהיר ה', אל יחשוב האדם שהוא באמת מבין את סיבתו. הכל מוגבל באדם, כך גם השגתו, והבנתו. לעולם כל מה שישיג האדם הינו אך ורק בגבול כוח שכלו והבנתו- ולעולם לא באמת יבין את הדבר לאשורו.
אם יודע משה, כי יחטאו עם ישראל לאחר מותו, למה מעיד בהם את השמיים ואת הארץ?… מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים! ועוד, מה תועיל עדות זו, היא פרשת האזינו, שכל מטרתה להזהיר, אם ידוע שיחטאו ישראל ולא יזהרו? וגם אם אתה מעוניין להזהיר מישהו, בכדי שיקח את דבריך ברצינות, כדאי שתדבר דברים נכוחים ולא בצורת שיר, ולא בשפה מליצית של דברי תוכחה מובלעים ולא כל כך מורגשים או מובנים. ועוד, למה לוקח משה בתור עדים את השמיים ואת הארץ? הרי אומרת התורה, שלא מתרים אדם בעדים, אלא בשעת מעשה, וכרגע כולם צדיקים! אז למה מתרה משה את עם ישראל בעדים?
למה אנשים מברכים ביום ההולדת עד 120? למה לא עד מאתיים או כל מספר אחר?
התורה דחתה או מיקמה "לא נכון" את הסיפור של "תשובה וגאולה". במקום למקם אותו מיד לאחר ההקדמה ההגיונית שלו, הסיפור של "הברכות והקללות", התורה ממקמת אותו מאוחר יותר, לאחר הסיפור של "אתם ניצבים היום". כיצד נוכל להסביר מיקום זה, הנראה לכאורה לא נכון? מהי הסיבה לדחיית הפרשיה של "תשובה וגאולה"?
חיי התורה, לימוד התורה, וקיום תורה ומצוות הם הם החיים האמיתיים, אם כן איך החליפו בני האדם את ההרגשה הטמונה בליבם כי התורה זה לא כיף ולא חיים, והתאוות והשחרור מהתורה זה נקרא לעשות חיים וכיף?
נכון, מאוד קשה מה שהתורה מבקשת ממך- למי שעומד מן הצד. לעיתים זה אפילו נראה בלתי אפשרי, אבל אם רק תרצה ותגיד בפה שלך "אני רוצה"- רצון זה יחלחל אל ליבך.
"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה. ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתים, למען תדעו כי אני ה' אלוקכם" (דברים כט. ג- ה) כל הפסוקים הנ"ל נאמרו בלשון רבים למעט "נעלך" ו"רגליך" שנאמרו בלשון
אחרי כל הקללות שנאמרו בפרשה, מה הצורך לכתוב את הפסוק הזה? במה הוא מוסיף על כל הקללות והדברים המפחידים שנאמרו כבר בתורה?
במקום המבנה המסודר של פרשת בחוקותי, פרשת הקללות במשנה תורה מאופיינת בחזרה ובבלבול לכאורה. אפשר לטעון, שחוסר הסדר הוא מכוון ומהווה חלק מהמסר של משה. אי הסדר בדברי משה בא כדי שנבין, שלפעמים מנקודת מבט אנושית אי אפשר להבין את דרכי ההשגחה הבאים לידי ביטוי באסונות. מסר זה אכן עמוק וחשוב, וברובד מסוים מקובל עלינו גם במובן הפרשני. בשיעור היום, בכל אופן, נחפש רובד נוסף בסדר הטמון בדברי הברית של ערבות מואב.
לא מובנת מה המשמעות של פילוג השבטים על שני הרים חצי חצי. ואם כלפי חצי אחד מהעם אומרים ברכה, וכלפי החצי השני אומרים קללה- למה שירצו הצד של הקללות "לקבל קללות " במקום לקבל ברכות? ואם כבר מפנים קללות לצד אחד, למה כולם אומרים אמן? אם כן מה המשמעות של החלוקה? אם כולם עונים אמן על הברכה ועל הקללה- שכולם יעמדו במקום אחד והלווים יפנו את פניהם כלפי כל העם, ואת כל הברכות והקללות יפנו כלפי כולם. וכן למה נבחרו דווקא שבטים האלו לצד הברכה או לצד הקללה?
הרי תורתנו תורת אמת היא, למה צריך להכריח ולאיים בשביל שיקיימו אותה? הרי אם מדובר בדבר אמיתי סופם של כל ישראל לקיימו. וגם אם יקיימו את התורה, האם הקדוש ברוך הוא רוצה שיקיימו אותה מפחד? אין זה כבוד ה' שנעבוד אתו מפחד אלא כבודו שנעבוד אותו מיראת הרוממות! רק כך נפנים את גודלו ועוצמתו. אם כן, לא מובנת מהי המטרה של כל הקללות וההפחדות הללו, למה הם נדרשות?
מה עשה עמלק שמגיע לו עונש כזה? הלא כל אומות העולם הצרו לעם ישראל במשך אלפי שנים ועל אף אומה לא נצטווינו לזכור עוול זה שגרמה לנו- ולמחות אותה מתחת לשמיים?!
בפרשת כי תצא מובאים שני דינים שונים, אשר לכאורה אין קשר ביניהם, אבל שניהם קשורים אחד לשני, וממחישים את גודל עוון הבושה
התורה דורשת מאתנו לא רק להימנע מלפגוע באנשים, אלא גם לסייע לרע ולמנוע פגיעה בזולת במדת האפשר.
אם איסור התורה של "לא תחסום" נובע מ"התחשבות" ו"רחמנות" התורה על בעלי החיים והעובדים העוסקים במלאכה, ומתגרים לאכול במהלכה, למה לא מתירה התורה לכל העובדים אלא רק לאלו שעוסקים בעבודה אשר גידולה מן הארץ ושלא נגמרה מלאכתה? מה יהיה על כל שאר העובדים?
מספרים על החפץ חיים שכאשר היה נוסע בעגלה ומשלם לעגלון, היה מכוון לקיים מצות עשה "ביומו תתן שכרו". בימינו כשמשלמים למונית זו הזדמנות מקסימה לקיים מצוה מדאורייתא (בהלצה, שווה לנסוע במונית אפילו רק כדי לקיים מצוה זו). החפץ חיים הקדיש שני פרקים בספרו אהבת חסד להלכות אלו, שם הוא מראה כמה יש לשים לב לא לעכב תשלום
מצוות יבום, מתארת התורה גם את התהליך של החליצה, במידה והיבם לא מעוניין ליבם את אשת אחיו. מעניין לראות שהתורה כותבת שתי לשונות שונים בעלי אותה המשמעות: בעוד שהאישה אומרת "לא אבה יבמי" (ואף התורה קוראת לה לאורך כל הדרך "יבמה") האיש לעומתה מתרץ את מעשיו באומרו "לא חפצתי לקחתה". למה לא נאמר לא חפצתי ליבמה? הרי אם הוא מדבר על אותו המעשה, אשר בגינו יתקשר וירש את אחיו המת, ויקים זרע לאחיו- אזי המילה "יבם" יותר נכונה. אם נרצה לתרץ את הדבר על שם סופו- שהרי בסוף הוא לא מיבם את אשת אחיו- אזי גם האישה לא הייתה אמורה להקרא "יבמתו" שהרי בסופו של דבר לא יבם אותה! אולי הייתה התורה צריכה לקרוא לה חלוצה? "ועלתה חלוצתו השערה"?
אדם שמאבד אבדה כלשהי מצוי שהוא כועס על עצמו- איך ברשלנותו או בחוסר שימת לב איבד את הדבר. אבל, במבט יותר אמוני, ניתן להסתכל על אבידה זו כפרנסה לעני הנצרך.
פרשת כי תצא פותחת בפרשיית אשת יפת תואר, העוסקת בחייל שיוצא לקרב וחושק באחת משבויות המלחמה. התורה מתירה לו להנשא לאותה שבויה, אבל תוך יישום הלכות מיוחדות, הכוללת גם את גיורה. פרשייה זו מעלה שאלות קשות במישור המשפטי, במישור הפילוסופי ובמישור המוסרי. האם האדם אמור להיכנע לתאוותיו? האם יחס זה לאשה שבויה תואם את הקוד המוסרי של התורה? האם נכון להכריח אשה שבויה להתחתן נגד רצונה? מהו התוקף ההלכתי והמשפטי של גרות כפויה ונישואים כפויים?
מדוע דווקא חלקים אלו בחרה התורה לתת לכוהנים כתרומה על כל שחיטת בהמה?
לכאורה נראה שהיה הרבה יותר ראוי לפטור מהמלחמה אנשים אחרים: אדם בעל עשרה בנים, שאשתו חולה במחלה כרונית או שילדו מוגבל וזקוק לסיועו. במקרה שאחד מאלו ימות במלחמה, הדבר עלול להיות אסון גדול יותר, אך למרות זאת הם אינם פטורים ממנה. מדוע אפוא פטרה התורה אנשים שהשקיעו בדבר וטרם זכו ליהנות מפרי ידיהם? מהו מקורו של החשש שאדם אחר ישתמש באותו הדבר?
כל ה"רוע" וה"דין" שיש בתורה הינו אך ורק לתועלת ואף אם התועלת לא ידועה לנו -אנחנו בטוחים במי שנתן את התורה שהכל מדוייק וטוב וצודק ונכון.
האם בשביל להגיע למצרים צריך סוסים? ומה אם ניתן להגיע עם חמורים, אולי גם תכתוב התורה לא ירבה לו חמורים. ומה לגבנו היום?
מצד אחד, משמעות מיקום הסנהדרין בבית המקדש הוא ביטוי של הרעיון, לפיו בית הדין הגדול יונק את סמכותו מהקדוש ברוך הוא. להיות במקדש פירושו, כביכול, להיות לפני ה'. במילים אחרות, הסמכות הא-לוהית היא השורש של סמכות הסנהדרין. מאידך, ייתכן שמיקום הסנהדרין במקדש גם משקף את הרעיון שמשפט צדק הוא קיום במצוות ירושה וישיבה. לכן, ישנה חשיבות שהבית העליון של המערכת המשפטית נמצא בבירת ישראל - המרכז הפוליטי והדתי של היישוב.
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובן נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" ( דברים יז. ח-ט) התחלת הפסוק בלשון רבים, המשך הפסוק "ואל השופט" בלשון יחיד. היה צריך להיות כתוב "ואל השופטים אשר יהיו בימים ההם"...?
בשיעורנו השבוע, נתמקד בתחילת הפרשה, בה הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " מופיע ארבעה פעמים. דרכה, דורשת התורה שבעל פה הלכות שונות מחזרה זו. אולם, כיוון ששבעים פנים לתורה, אין זה פוטר אותנו מניסיון לפענח פרק זה על פי פשוטו של מקרא. בדברינו, נציע פתרון המבוסס על ההבדלים הדקים הקיימים בארבעת ההופעות של הדין הזה.
אנו בדור של ברכה, עומס שפע. אף על פי שלרובנו יש דאגות כלכליות, אנו בסך הכל חיים טוב, ומאוד טוב. תחום הדאגות שלנו אינו כמו שהיה פעם, האם יהיה לנו יין לקידוש או עןף לשבת, אלא איך לממן חופשה משפחתית או מחנה קיץ לילדים. האם אנו זוכרים מי נתן לנו כח לעשות חיל?
כאשר חוזרים מחדש אל האוהל - אין זה אותו אוהל שאותו עזב עם ישראל. נכון, אלו אותן יריעות ויתדות, אותם ברזנטים – אבל מבחינת המשמעות והתכנים הנמצאים באותו אוהל, מדובר במקום שונה לגמרי.
האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.
העמקת העדות האישית של דור באי הארץ היא חלק חיוני מההכנות לעבור את הירדן, לרשת את הארץ. אתגרים רבים עומדים לפני דור באי הארץ, והעובדה שעיניהם ראו נסים כה גדולים, נותנת להם את היכולת להתגבר על כולם.
בפרשתנו משה משחזר את תחנוניו הרבים להכנס לארץ הטובה, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר… אעברה נא ואראה…". וה' עונה, כאילו בלי רחמים: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". לי, תשובת ה' צורמת, מכאיבה. ובכל זאת, מה ה' מלמדנו בזה?
שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.
העובדה שחוסר ההתאמה בין משנה תורה לשאר החומשים מופיע לעתים קרובות, מוביל אותנו לפתרון אפשרי. מסתבר, שאין לפנינו טעות מקרית או שכחה זמנית, כי אם תופעה ושיטה. דברי משה בספר דברים נאמרו כך בכוונת מכוון...
וכי מה הבעיה שתתרבה החיה בשדה? כאשר נצטרך לפרוץ ולהתרחב נדחק את החיות הצידה. עדיף לגור במקום נטוש עם חיות מאשר לגור לצד אויבים החורשים רעה ויכולים בכל רגע נתון לנסות ולכבוש את הארץ מידינו, לא?
ניתן לטעות ולחשוב שהפרי הראשון שביכר הוא בהכרח הפרי הטוב והמשובח יותר, אבל האם כך הוא הדבר? הרי ידוע שפירות בתחילת העונה לא טעימים ולא גדולים או מתוקים ויפים כמו באמצע או בשיא העונה.
וכי איזו דרך ארץ זו להתאוות לבשר? אם התאווה אסורה מה לי עשיר מה לי עני. אם התאווה אינה אסורה למה עני לא יכול לפנטז לאכול בשר?
מה עשה הלוי שנמנעה ממנו נחלה? למה צריך להיות נצרך כעני העומד בפתח? האם זאת היא ההבטחה שהבטיח ה' שאמר "ה' הוא נחלתו" היה עדיף ללוי לקבל נחלה, לעבוד ולהרוויח את לחמו בכבוד בלי טובות של אף אחד. למה הוא צריך לקבל תרומות כגון מעשר ראשון?
למרות שאתם חיים פה בעולם הגשמי, ויש לכם גוף, ואבא ואמא -שאתם אוהבים אותם וקשורים אליהם, ורכוש, והרבה ממון, ועוד ועוד. עם כל זאת מדובר רק למראית עין…. הקשר הגשמי ביניכם הינו רחוק וקלוש למהותכם האמיתית, באמת אתם נשמות טהורות ומהותכם היא רוחנית- כמו ה' אלוקיכם, שהוא למעשה אביכם ואתם ילדיו. יש בכל אחד ואחת מכם נשמת אלוה ממעל.
לו היה משה מדבר לפני העם הסיני -היו דבריו מדוייקים או קרובים יותר לאמת, ניתן להגיד ששתי מיליארד סינים זה תואם פחות או יותר לכוכבי השמיים לרוב, לא נהיה קטנוניים…. אבל כאשר מדבר משה עם בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל בפרשת עקב מדובר לכל היותר ב-3 מיליון איש. מספר זה כולל נשים וטף שהרי ידוע כי הגברים לבד היו 600,000 איש. אם כן איך ניתן להגיד " שמך ה' ככוכבי השמים לרוב"?…
הסתיר הכתוב את הסיפור לחלוטין ורק ברמז בספר דברים שינה את סדר המסעות, כדי שנבין שהיה שם משהו…