הרמב"ם (ספר המצוות, שורש שני) סבור שהדינים שנלמדו באמצעות י"ג המידות אינם כלולים במניין תרי"ג המצוות, והם נחשבים ל"דברי סופרים". הרמב"ן חולק באופן נחרץ על הרמב"ם ביחס לנקודה זו: לדעתו, מעמדם של דינים אלו הוא מעמד מובהק של דיני תורה, ואין להבחין בין דינים אלו לבין דינים הכתובים במפורש בתורה.
בעוד שהרמב"ם יוצר במידה רבה נתק בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה ומצמצם את מידת ההשפעה של חז"ל על תכניה של התורה עצמה, הרמב"ן משלב ומאחד בין המפעל הדרשני של חז"ל לבין תכניה האוטונומיים של התורה שבכתב: אין התורה שבכתב אלא מה שמשתקף מבעד למשקפי התורה שבעל פה על דרשותיה וקבלותיה.
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יקוק אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם: (דברים י"ז יט). אחת ממצות המלך היא, שיכתוב המלך ספר תורה לעצמו, וספר זה יוצא ונכנס עמו תמיד לכל מקום שאליו הוא הולך, והמלך מצווה לקרוא בו תמיד בכל ימי חייו. וכך