ובו תדבק
האהבה האחת - אהבה רבה - היא אהבה אישית, נטולת סיבה, ובודאי מעלתה גדולה. האהבה השניה - אהבת עולם - תלויה במעשים, אך יש בכך גם יתרון...
ואתחנן
נושאים בפרשה
מרחק בטוח מהאש
המאפיין המרכזי של משה, המזכה אותו בהנהגה, הוא יכולתו לגשת אל הנשגב והפלאי, במקום להירתע ממנו. זהו השוני בין מנהיג לבין שאר האנשים. האחרונים מעדיפים את המוכר והשגרתי ונרתעים מפני מחזות חריגים. המנהיג, לעומת זאת, חותר אל הנשגב, מחפש לצאת מן המוכר והידוע.
עצמת האש החזקה ביותר
ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר...
"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי"
עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו. אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.
"כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" – המקור לייחוס בן הישראלי והנכרית אחר אמו
על אף ההבדלים הרבים בין פירושיהם של רש"י ושל רבנו תם קיים ביניהם מכנה משותף עקרוני: את הדין שוולד הנוכרית כמוה לומדת הגמרא מהתעלמותה של התורה מאותו ילד שייוולד לבנך ולנוכרית. התעלמות זו נובעת מהיותו גוי – ומה אכפת לה לתורה שבן זה יחונך על ידי אמו או על ידי אבי אמו לעבודה זרה? אולם טענה זו מעוררת אי-נחת: וכי דבר זה עצמו, שלבן ישראל ייוולדו צאצאים שהם גויים, ושיגדלו להיות עובדי עבודה זרה – אין בו עצמו כדי לנמק את איסור התורה "וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"? פירוש שהוא שונה באופן עקרוני משני הפירושים הקודמים, נרמז בדברי הרמב"ם בשני מקומות בספרו הגדול.
פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.
המזוזה בפרשה
כל הזהיר במצות מזוזה, הקב"ה שומרו הן בכניסתו והן ביציאתו, כמו שנאמר: "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהלים קכ"א). מרוב אהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הוא ציוה שנכתוב את שמו על פתח ביתינו.
"אהבת עולם אהבתיך"
מהבעט"ש: "יש רחמנות כמו אב על הבן: אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצהו - מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום, וזה נקרא 'אהבה רבה'. אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר או על שאר העניים, הוא נקרא 'אהבת עולם' - מפני שהם חסרים כל טוב, לפיכך מרחם עליהם המלך, מה שאין כן על בנו..."
תפילת הלב
במקרים רבים עצם פעולת התפילה מהווה מטרה חשובה בפני עצמה אף יותר מהקיום המיוחל של הבקשות המרכיבות אותה, ולא רק מנקודת המבט של הבורא יתברך כי אם גם מצידו של המתפלל שדרך התפילות זוכה להתעלות ולהידבק בקונו
"ואהבת את ה' אלוקיך"
כיצד ניתן לצוות על האדם לאהוב?