מעבר בין תקופות איננו שייך רק לעם, אלא נוכח גם בחיים האישיים. כל אחד חווה מעברים בין תקופות שונות – אם זה מילדות לנערות, מנערות לבגרות, מרווקות לנישואין והורות – ובכל אחד מהם, עליו לעשות חשבון נפש על התקופה שעברה, ולראות כיצד יכלכל את צעדיו בתקופה הבאה.
איך יכול להיות שהקב"ה מעניש על הנסתרות. וכי, כלשונו של רש"י, "אדם יודע מטמונותיו של חברו"? יש לנו אדם, שורש פורה ראש ולענה, שלבבו פונה מעם ה'. איך החברה יכולה לדעת על כך ולטפל בזה?
התורה דחתה או מיקמה "לא נכון" את הסיפור של "תשובה וגאולה". במקום למקם אותו מיד לאחר ההקדמה ההגיונית שלו, הסיפור של "הברכות והקללות", התורה ממקמת אותו מאוחר יותר, לאחר הסיפור של "אתם ניצבים היום". כיצד נוכל להסביר מיקום זה, הנראה לכאורה לא נכון? מהי הסיבה לדחיית הפרשיה של "תשובה וגאולה"?
המהפכנות ההלכתית, המחשבתית וההיסטורית של הרב אלקלעי ניכרת במיוחד בפירושו לפרשת התשובה שבתורה (דברים פרק ל'), ובהגדרותיו למושג התשובה בהלכה ובהיסטוריה. למעשה, פרשת התשובה ומושג התשובה היו לציר מרכזי בתפיסתו הכוללת ובפעולתו המעשית.
מה מטרת הברית שנכרתה עם ישראל בערבות מואב? האם לא די בברית סיני?
"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים-רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים-עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש" . "היום הרת עולם". אנו עומדים למשפט ומבקשים על נפשנו, אם כבנים אם כעבדים. בנוסף לבקשה עצמה, יש בתחינה זו כדי ללמדנו על שתי בחינות
"אתם ניצבים היום..." (כ"ט , ס') המדרש: "אתם ניצבים" - זה שאמר הכתוב: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. אומר ה"כתב סופר": מפרש רש"י, כי מכיוון ששמעו ישראל בפרשה הקודמת, "מאה קללות חסר שתיים" נבהלו מאוד, עד שהתחיל משה רבינו לפייסם ולעודדם. ובעצם יש להבין, למה אומרים: "מאה קללות חסר שתיים" ולא באופן פשוט: "צ"ח