"ויחר למשה מאוד" – בין מחלוקת למחלוקת
במחלוקת מהותית ["לשם שמים" כלשון חז"ל] כל צד בויכוח אינו פוסל את הצד האחר. תנאי לברור אמיתי של המחלוקת היא הנכונות לשמוע ולרדת לסוף דעתו של הצד האחר ולנסות לשכנעו שהוא טועה.
במדבר
נושאים בפרשה
"וכן היינו בעיניהם" – על חשיבות ההערכה העצמית
כשהאדם מעריך את עצמו פחות ממה שהוא באמת, הוא נתפס למחשבה מוטעית שגם הזולת מסתכל עליו כך.
הטבת הנרות
למסר שעולה מהטבת הנרות יש שני מאפיינים: נכונות להפשיל שרוולים ולהתאזר חיל לקראת המשימה, והיכולת הנפשית להשקיע היום, בכדי לקצור פירות רק מחר - ו"יש מחר שהוא לאחר זמן".
"בהעלתך את הנרות" – עליונות הרוח על החומר
מדוע התייחד דיבור לנושא הדלקת המנורה? מה גדול וחשוב כל כך נושא תאורת המקדש?
שליטה בעולם החומר
על יין, על נזירות ועל שליטה עצמית.
"כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" – בין אמצעי לתכלית
מדוע לבני קהת לא נתן עגלות? מדוע את הארון נצטוו בני קהת לשאת בכתפם?
"איש על עבודתו ואל משאו" – האחריות לשימור העיקר
כל אחד מבני קהת הלווים שהיו אחראים על נשיאת כלי הקודש בכתפם היה מתמנה ע"י הכהנים איזה כלי לשאת, ועל הכהנים היה להעמיד כל קהתי לצד הכלי שעליו לשאת. מדוע? האם מדובר בציווי שתכליתו סדר ארגוני בנשיאת כלי הקודש? או שמא יש תכלית נוספת?
תכלית ותהליך
מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני-ישראל? איזו חשיבות יש לדבר זה? כלום לא עדיף היה לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד?
"עד מות הכהן הגדול" – האם ניתן לעשות רע בטעות?
מה גורם לחטוא בשוגג? למה הרוצח בשגגה יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול? ומדוע רוצח ללא שום כוונת זדון מכונה "רוצח"?
עבודת השם על ידי נדרים
העובדה שהתורה מאפשרת לנדור נדרים וליצור על ידי כך איסורים שיש להם תוקף מחייב, אינה אומרת שהדבר חיובי ומומלץ.
"ויקצף משה על פקודי החיל" – בין פקודה לביצוע
במלחמת מדין האמורה בפרשתינו - פרשת מטות - מלמדנו משה פרק בקשר ההכרחי בין פקודת המלחמה, תכליתה, ביצועה ואופן הצגתה לעם
קנאה וכהונה לה'
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - על פניו נראה, כי מידתו של אהרן היתה אחרת מזו של פנחס, שהרי נאמר עליו במשנה באבות כי הוא "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". קשה לדמיין אדם שנאמרו עליו דברים כאלו הורג בחמת-זעם את זמרי...
המלחמה התמידית באידיאולוגיה של פעור
מה גרם לבני ישראל, שבלעם שיבחם זה לא מכבר על כך שלא אימצו מנהגים סוטים מעמים אחרים להיכשל בעבודת האלילים של פעור, שהיא מוזרה במיוחד?
"קום לך איתם" – השנאה כמתכון לכשלון
נראה שיותר משבלק ביקש להבטיח את שלומה המדיני של מואב, ביקש בלעם לקלל את עם ישראל
"ודברתם אל הסלע לעיניהם" – החטא כתלוי נסיבותיו
רבו הפרושים והקושיות בשאלה מה היה חטאם של משה אהרון בפרשת מי המריבה, חטא שהתורה אינה מפרשת...
כלים שבורים
תפישתנו האנושית לגבי "אחדות", שלמות, אינה בדיוק כמו זו של הקב"ה...
בקהלם אל תחד כבודי
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" - "ולא הזכיר 'בן יעקב'. מדוע היה צריך שם יעקב להיזכר כאן, ומה הקושי בכך שאינו נזכר?
עבודת הלווים
תפקידיהם של הלויים במשכן שנתפרשו בפרשיות אלו, לכאורה זמניים הם, תפקידי שעה. אולם, למעשה תפקידים אלה ניתנו להם לדורי דורות.
"והורשתם את הארץ וישבתם בה" (לג, נג)
דעת הרמב"ן שהדר בא"י מקיים בכך מצוות עשה מן התורה מן הפסוק דלעיל. וקשה מדוע אין מברכים על מצווה זו כשם שמברכים על כל המצוות? ויש לתרץ שבברכת המזון (בברכת הארץ) כשאנו אומרים "נודה לך... על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" נכללת בזה גם ברכה על הישיבה בארץ. (נשלח ע"י מאור צוברי)
"איש כי ידר נדר לד' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (ל, ג)
למילה "נדר" אין תרגום בארמית אלא תרגם אונקלוס "נדר" כמו בעברית, רואים שהמילה נדר אין לה תרגום בשום לשון, והטעם משום דכל מהות הנדר שייכת רק בישראל, דבהם נתחדש שאפשר לעשות "חלות" על החפץ, ולכן לא נתרגם אצל הגויים. (נשלח ע"י מאור צוברי)
"ולא כליתי את בני ישראל… והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (כה, יא –יג)
אמרו חז"ל שפינחס לא היה כהן מתחילה, ורק ע"י מעשה זמרי קיבל בשכרו כהונת עולם, ויש לברר מה הקשר בין מעשה הקנאות לבין הכהונה שאותה קיבל פנחס בשכר מעשהו זה? הנה הכה"ג עובד עבודתו בבית המקדש, אבל גדולתו היא שהוא מביא את הכפרה לכלל ישראל, הציץ במצחו מכפר, וכן ביום הכיפורים כתוב "ביום הזה יכפר
"אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" (כד, יג)
מפרש"י "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים", כתוב בפרקי אבות "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע", ויש לשאול מדוע לא הדגישו את ההבדל היסודי והברור, שתלמידיו של בלעם הרשע חסרי כל אמונה, ואילו תלמידיו של אברהם אבינו הם מאמינים בד' ובהשגחתו?
"זאת התורה אדם כי ימות באהל…" (יט, יד)
אמרו חז"ל על פסוק זה "דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל", והקשו למה רמזה לנו התורה דבר זה דוקא כאן בטומאת אוהל ולא בפסוקים של קבלת תורה? ותירצו, שבטומאת אהל הרי נתחדש לנו שאין החי והמת יכולים לדור בכפיפה אחת דהרי
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (טז, א)
קשה, למה יצהר קרא לבנו בשם "קרח" שהוא שמו של אחד מאלופי עשו, כפי שנאמר "אלוף קרח", והלא אמרו חז"ל וז"ל "ושם רשעים ירקב אמר ר' אלעזר רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו" ומסביר רש"י (שם) "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע" ואם כן איך קרא יצהר לבנו בשם קרח שזה שם של אדם
"והיה לכם לציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם… למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי…" (טו, לט –מ)
יש לדייק בפרשת ציצית שכן נכפל בה הציווי לקיום המצווה ע"י ראיה זכירה ועשייה, ועוד הרי פירוש המילה ציצית הוא לשון ראיה והבטה כמו שנאמר "מציץ מן החרכים", וגם פירוש המילה ראיה הוא מלשון הסתכלות והתבוננות אשר פירושו גם ראיית הלב, כמו שכתוב "ולבי ראה", וע"פ זה נראה לבאר דהסיבה שנכפלו הדברים בתורה היא כדי
"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (יב, יג)
כתב בדעת זקנים, "ענו" כתיב חסר יו"ד, לומר שהוא עניו בכל אבריו, כי כשתכתוב אותיות של ענו כקריאתו, עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שעולה בגימטריה רמ"ח אברים. ויש לשאול מה משמעות ענוה בכל האברים, שהרי באברים לא שייכת גאווה אלא באדם בכללותיו? והנה מצינו שבוידוי "על חטא", מזכירים חטא של נטיית גרון וסיקור עין, ועוד כמה
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)
חז"ל אומרים וז"ל "תניא אידך כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת''ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו", ישנה מחלוקת בין בית הלוי לחזון איש, האם דין שומע כעונה נאמר גם לגבי ברכת כהנים: לדעת בית הלוי לא יועיל אם כהן אחר יאמר את ברכת הכהנים ושאר הכהנים ישמעו, לפי שחז"ל למדו מן הפסוק
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (ב, ב)
אומר המדרש "חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרים בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומניין שהוא אהבה לישראל, שכן שלמה אומר הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" נמצא לפי המדרש, שענין הדגלים אינו דבר של מה בכך, (גינוני מלכות וכדומה) אלא גילוי מופלא על גודל אהבת ד'
גימטריה לעבודת הלויים
בגלל חטא העגל שבו טעו הבכורות לוקח הקב"ה את הלויים לעבודה במשא ובשיר, כדברי הקב"ה למשה (במדבר ח' ט"ז): "כי נתנים נתנים המה לי, תחת פטרת כל רחם בכור כל, מבני ישראל לקחתי אתם לי". ובאיזה גיל עובדים הלויים? על כך נאמר קודם (במדבר ד' ג'): "מבן שלשים שנה, ועד בן חמשים שנה, כל בא
איש אשר יתן לכהן לו יהיה – הברכה לישראל בזכותם של לוי.
המגיד מדובנא המשיל משל על משפחה רבת נפשות שהתכוננה לנסיעה לחו"ל. בגלל יוקר הנסיעה לא יכל האב לצרף את משרתיו לנסיעה, ולכן תפקידים שונים חולקו בין בני המשפחה. את מלאכת הבישול התכונן האב להטיל על בן מסוים שהיה מומחה בנושא וידע להכין מטעמים. אבל מכיוון שלא תמיד חי הבן בשלום אם שאר האחים הוא חשש
הרהור תשובה הופך רשע לצדיק
בפרשת נשא כתוב "והתוודו את חטאתם אשר עשו". מהפסוק הזה לומדים את מצוות הוידוי, והרמב"ם בהלכות תשובה מסביר שכל אחד שרוצה לחזור בתשובה מחטא שבידו, צריך להתוודות כלפי הקב"ה בוידוי דברים. זהו חלק מהותי ובסיסי בתשובה. מדברי הרמב"ם ניתן לראות שהתשובה והוידוי הם למעשה מצוה אחת. אין וידוי בלי תשובה, ואין חטא מתכפר ללא וידוי
עדת קורח והעולם הבא
יש מחלוקת בגמ' בסנהדרין קט: האם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או לא? לדעת ר' עקיבא אין להם חלק לעוה"ב, והוא מביא ראי'ה ודורש את הפסוק "...ותכס עליהם הארץ..."- בעולם הזה "...ויאבדו מתוך הקהל:" - לעולם הבא. לדעת ר' אליעזר יש להם חלק לעוה"ב, ועליהם כוונת הכתוב "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:" ונראה
מהי אהבה, וחשיבותו של השלום (לשבע ברכות)
בסוף פרשת בלק מסופר על פינחס שעצר את המגיפה עם בנות מדיין בכך שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית. כשכר על פעולה זו מבטיח לו ה' : לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום: עד היכן מגיעה חשיבותו של השלום בעיני ה'? בזכות השלום ה' מוכן למנוע גזירות פורענות. כמאמר הפסוק :חבור עצבים
דרגת נבואת משה – לפרשת בהעלותך
בפרשה מתבררת מדרגתו של משה רבנו דרך סיבוכים של לשון הרע (מרים). מרים לא מבינה מי זה ומה זה משה רבנו, מהי מדרגתו ומתוך אי הבנה זו של מרים התורה מסבירה לנו מי הוא ומהי מדרגתו של משה רבנו. הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מפרט את ארבעת ההבדלים בין משה רבנו לשאר הנביאים ביחס לנבואה, ואלו
לפרשת נשא
השבת הצמודה לשבועות היא פרשת נשא, שבה מופיעות שתי פרשיות - פרשת סוטה ופרשת נזיר. כותב רש"י בשם חז"ל "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ". מיקומן של פרשיות אלו טעון הסבר. בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר מתארת התורה את העם ההולך במדבר איש
למען דעת צדקות ה'
השבוע נקרא בתורה בפרשת השבוע את פרשת בלק, שנצטווינו עליה בדברי הנביאים לזכור אותה תמיד, וכמו שאומרים בפסוק שבהפטרה: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה' ". הנביא מגלה לנו כאן שעם ישראל היו בסכנה גדולה מאד, אילו ח"ו היתה
אמירת 'מה טובו אהליך' תפילת שחרית
המנהג כפי שנדפס בסידורים, לומר בבוקר מיד עם הכניסה לבית הכנסת, את הפסוק 'מה טובו אהליך יעקב'. ומנהג זה, מקורו בקדמונים והובא בסידור רב עמרם גאון ובמחזור ויטרי. אך המהרש"ל פקפק באמירת פסוק זה, וכך כתב (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד): "ובבוקר כשאני בא לביהכ"נ מתחיל אני בפסוק 'ואני ברוב חסדך וכו' ומדלג הפסוק הראשון מה
בני קורח לא מתו
בספר תהילים פרק מ"ה, במזמור אשר נתייסד ברוח קדשם של המשוררים בני קורח, כמו שכתוב בפתח המזמור 'למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות" כותב המדרש (שוחר טוב) על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב" כך: "להודיעך שלא יכלו (=בני קורח) להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה קבלם הקב"ה, ולמה לא יכלו לומר בפיהם
סמיכות פרשת מרים לפרשת המרגלים
רש"י הקדוש כותב בתחילת הפרשה (בשם מדרש תנחומא): "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". ומבואר שאילו היו מתבוננים בעונש שקיבלה מרים על הלשון הרע שדבריה על משה אחיה, היו בודאי מכירים כמה חמור חטא 'לשון הרע' והיו לוקחים ממנה מוסר שלא לדבר
ויהי בנסוע – הפסקה בין פרענות לפורענות
כידוע סביב פרשת ויהי בנסוע, אשר אותה נקרא השבת בפרשת השבוע, נוהגים לכתוב בספר התורה אותיות הדומות לנ' הפוכה לפני הפסוק 'ויהי בנסוע הארון' ובסיום הפסוק 'ובנחה יאמר שובה ה' וכו'. הגמרא במסכת שבת דף קט"ז. נדרשת לבאר מדוע נכתבו אותן אותיות נ' הפוכות בספר התורה (והגמרא קוראת להם בשם 'סימניות') וכותבת כך: "רבן שמעון