כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו הגמרא במסכת סוטה כותבת כך: "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי', אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב:
הראשונים (עיין במפרשי המורה נבוכים ח"ג פרק נ') התקשו בהבנת פרשיות הנשיאים מדוע האריכה התורה לחזור ולפרט קרבן כל נשיא שבט ביומו, למרות שהדברים נראים לכאורה כיתור ואריכות רבה. ובעצם היתה התורה יכולה לכתוב בקצרה את פרשת קרבנות נחשון בן עמינדב ולהוסיף אחר כך: 'וכן הקריב נתנאל בן צוער' 'וכן הקריב אליאב בן חילון' וכן
מעניין לציין שהספירה של בני ישראל במדבר שמופיעה בפרשת השבוע היא ספירה של כל אחד משבטי ישראל בנפרד. יותר מזה, כלל האוכלוסייה של העם היהודי התחלק לארבע קבוצות נפרדות, כשהכהנים והלויים יוצרים עוד קבוצה נפרדת לגמרי. למה כל הפירוט הזה? למה התורה לא מסתפקת במספר אחד של כל העם היהודי? אני מאמין שהמסר כאן מחזק
לאחר ארבעים שנות נדידה במדבר, ולאחר הליכה רצופת נסיונות ותלאות, מוכנים בני ישראל להיכנס לארץ המובטחת. הם עומדים בשערי הארץ עליה חלמו זמן כה רב ולמענה סבלו כל כך. הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות לו ברגע כזה -הוא צעד של שני שבטים מכובדים שבקשו להיפרד מכלל ישראל. השבטים ראובן וגד פונים אל משה ומבעים את
כתוב בפרשתנו: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה", וממשיכה אח"כ התורה לפרט את כללי הנדרים והשבועות. מבין השורות של הפסוק הנ"ל ואלה שאחריו, אפשר ללמוד על העוצמה שמייחסת התורה לכח הדיבור של האדם. כתוב במעשה בראשית: "וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו
כתוב בפרשתנו: "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ... ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ... ואלה מסעיהם למוצאיהם ... ויסעו מחצרת ויחנו ברתמה: ויסעו מרתמה ויחנו ברמן פרץ: ויסעו מרמן פרץ ויחנו בלבנה: ויסעו מלבנה ויחנו ברסה: ויסעו מרסה ויחנו בקהלתה ... וכו'". השאלה המתבקשת על פסוקים אלה, היא למה צריך
מדוע הוסיף משה את חצי שבט המנשה לבני גד ובני ראובן, בישיבתם מעבר לירדן? אומר על זה המדרש:" לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם - על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן." (פסיקתא זוטרא, מטות, עמ' ק"מ.) לפי זה הדגש המיוחד בפסוק לפיו שבט מנשה הוא
כתוב בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"(במדבר כ"ה י"א), ואומר רש"י על המקום: "לפי שהיו שבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". לכאורה יש להקשות: א. טענתם לכאורה שהרג נשיא מישראל א"כ שיאמרו שהרג בן אדם נקי ומדוע מגנים
כאשר מסתכלים על סיפורן של בנות צלפחד, לכאורה לפנינו סיפור מאלף על מאבקן של נשים צעירות, שנדחקו לשולי החברה, כנגד הממסד הדתי, ועל ניצחונן המזהיר. החברה ניסתה להדיר את היתומות מעמדות כוח, אך הן עמדו חוצץ, וזכו בדינן. אך התורה וחז"ל מתארים את הסיפור באופן שונה לחלוטין. ראשית, בנות צלפחד אינן מנצחות את הממסד. הממסד
כתוב בפרשתנו: "ותקרבנה בנות צלפחד ... ותעמדנה לפני משה ... לאמר: אבינו מת במדבר ... ובנים לא היו לו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו ... תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: ויקרב משה את משפטן לפני ה': ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת ... ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו,
ידוע שעל פי הזוהר הקדוש פנחס הוא הוא אליהו הנביא. כשמעיינים במעשיו של אליהו הנביא,מוצאים אנו שהיו לו לכאורה שני פיות, שתי צורות התנהגות הפוכות. מצד אחד הוא מעיד על עצמו (מלכים א יט, יד) "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות" והוא גם קורא לעם ישראל לנקום בנבאי הבעל - פעולה של קנאה לה'. לעומת זאת אנו
כתוב בפסוק: "וקסמים בידם"(במדבר כ"ב ז´). ואומר רש"י כאן "דבר אחר: קסם זה נטלו בידם זקני מדין אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש ואם ידחנו אין בו תועלת לפיכך כשאמר לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה וגו´". המעיין בלשונו של רש"י יראה דבר מוזר, שבתחילה כותב לשון "תועלת", ואח"כ כותב לשון
לאחר ששמע בלק מלך מואב על התבוסה שנחל האמורי מבני ישראל על אשר לא רצו לתת לבני ישראל לעבור בגבולם, כתוב בתורה "ויגר מואב מפני העם מאוד" שמועה זו גרמה למואב לפחד מאוד מבני ישראל. האם פחדו של מואב היה מוצדק? הרי לא היתה צפויה למואב כל סכנה מישראל כיוון שבני ישראל נצטוו מפי הגבורה
היאך ניתן בו, בבלעם, כוח עצום כזה - "אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר", עד כדי הצורך (כביכול) של הקב"ה לנקוט אמצעים נגד הבל פיו של אותו רשע? אמנם, ביארו לנו חז"ל כי הקב"ה ביקש למנוע מאומות העולם טענת "קיפוח", כאילו אם היה להם נביא כמשה - היו כולם צדיקים, כולם ישרים וכולם עוסקים בתורה
בפסוק כתוב "וירא בלק בן צפר את כל אשר עשה ישראל לאמורי".כאן מוזכר "וירא בלק" סתם, ורק כעבור שני פסוקים אנו למדים כי "בלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא". כשם שאנו מצווים ללמוד חריצות מן הנמלה, צניעות מן החתול וכדומה, כך אומרת לנו התורה ללמוד מאומות העולם כיצד בוחרים מנהיג לשעת מלחמה: "וירא בלק",
הפסוק אומר "ויגר מואב מפני העם...ויקץ מואב מפני בני ישראל". ידוע, שכל מקום שנאמר "העם" - הכוונה לפחותים ולפשוטים, וכל מקום שנאמר "בני ישראל" - הכוונה למובחרים שבעם. ואם כן, מדוע נקט ברישא "העם" ובסיפא "בני ישראל"? אלא, באמת מתחילה יראו בני מואב מפני הפשוטים, אשר חשבו את עצמם "כי רב הוא", ולא כיבדו את
כתוב בפסוק: "אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (במדבר כ"ב\כ'). רש"י מבאר בפסוק ט"ז, "וישם דבר בפיו - ומה היא השימה הזאת?... ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק". ידוע כי המלה "אך" באה תמיד למעט, והמלה "את" -
כתוב בפסוק: "למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך" (במדבר כ"ב\ל"ז). שתי תמיהות יש כאן: האחת - על השאלה, שהרי בסופו של דבר אכן בא אליו בלעם; והשניה - על תשובתו של בלעם , אשר לכאורה אינה ממין השאלה: "הנה באתי אליך... הדבר אשר ישים א-לקים בפי אותו אדבר". אלא, באמת היה גם בלק
לפרשת "בלק", ספר "במדבר" בפרשתנו בלעם מברר מול הקב"ה האם מותר לו לקלל את ישראל, והקב"ה עונה: "לא תאר(=לא תקלל) את העם, כי ברוך הוא". לכאורה לא ברור מה עונה לו הקב"ה? הרי זה כמו אדם השואל את חברו: "האם אפשר לקחת את הכסף של משה?" וחברו עונה: "אתה לא יכול לקחת את הכסף של
על הפסוק שאמר בלעם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", כתב רש"י "תמות נפשי מות ישרים - שבהם". ובמדרש כתוב שהתכוון למשה רבינו. והאור החיים הקדוש מסביר שישנם אנשים שרוצים לחזור בתשובה אבל יודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בתשובה ולכן מבקשים לחיות את כל חייהם ברשעות לפי
בלק פחד וביקש דרך להביס את ישראל. הוא לא פנה למומחי צבא כי אם אל בלעם. וכי מה כוח יש בו בבלעם להילחם בישראל? אכן, יש בו כוח וכוחו בפיו - ``כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר`` (כב,ו). לפעמים כוח הדיבור גדול יותר מהכוח שבמעשה. גם מי שנכנס למצוות, הרי הוא מעתה מצווה ועושה.
במסכת אבות נאמר ששלוש מידות אפיינו את תלמידיו של אברהם אבינו, ומנגד שלשה מידות אפיינו את תלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה מידות תלמידיו של אברהם אבינו, ועין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה מידות תלמידיו של בלעם הרשע. ישנן סיבות רבות להשוואה דווקא בין אברהם לבלעם. אחת מהן היא ההקבלה בין
מספרת התורה בפרשתנו על מות מרים ועל התוצאה המיידית של מיתה זו - העלמות הבאר ומחסור במים לעם ישראל. אומר בעל ה"כלי יקר" שבני ישראל נענשו כיוון שלא הספידו כראוי את מרים. ומביא ראיה לדבריו שהרי במות אהרון כתוב : "ויבכו את אהרון שלושים יום[כ כט] ובמות משה "ויבכו בני ישראל את משה... שלושים יום
לפרשת "חקת", ספר "במדבר" כתוב בפרשתנו: "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי". חז"ל מסבירים ש"הכנעני" זה עמלק, ו"דרך האתרים" היא "דרך התרים", כלומר הדרך בה באו וחזרו המרגלים ששלחו ישראל לתור את הארץ, ואחרי חזרתם הם ייאשו את ישראל מלהיכנס אליה. עמלק חש בחולשת ישראל בגלל המרגלים, וזה עודד אותו
כאשר מזים את מי פרה אדומה כדי לטהר את מי שנטמא טומאת מת כותבת התורה "ולקח אזוב", ובעזרת האזוב להזות את המים. אומר על זה בעל "בארות המים" - טעמי המקרא על המילים הללו הם ``קדמא ואזלא``. אזוב מסמל את מידת הענווה, כדברי חז``ל: ``ישפיל עצמו כאזוב`. הדרך להגיע למידת הענווה רמוזה בטעמי המקרא - יש לדעת
בהקשר לטומאת מת נאמר שכלי חרס אשר אין "צמיד פתיל" עליו, יהיה טמא. כלי אשר סגור כראוי בעזרת "צמיד פתיל", נשאר טהור מבפנים. ניתן לקשר זאת לאדם עצמו שיש לו פתחים רבים לגופו. גם בגוף האדם יש כלים שראוי לסתום אותם לשעה כדי שלא להשתמש בהם לרע ולהבל. ללשון יש לו שני שומרים, השפתיים והשניים
לאחר מחלוקת קרח ועדתו מצוה ה' את משה להפוך את מחתות האנשים שחטאו לציפוי למזבח, ולא ברור מדוע זכו מאתיים וחמישים איש אלו שהיו במחלוקת קרח ועדתו, שדווקא מחתותיהם ייעשו ציפוי למזבח הקדוש? הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שרצון 250 איש אלו היה שונה משאיפת קורח, דתן ואבירם: "מאתיים וחמישים איש אלו היו באמת גדולי ישראל בכל פרט,
לפרשת "קורח", ספר "במדבר" פרשתנו, כשהיא באה לתאר איך קורח לקח את עצמו ואת חבורת "הפגועים והמקופחים" שאיתו, כדי למרוד במשה רבנו, כותבת בתחילתה: "ויקח קרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודתן ואבירם וכו'". ושואלים: למה צריכה הייתה התורה דווקא במקום זה לפרט את שמות אביו, סבו, ואבי סבו? האם דווקא זו הסיטואציה המתאימה ללמד על שרשרת הדורות? ומסבירים:
בסוף פרשת שלח ניתנת המצווה לציצית וכבר בפרשת קורח מגלה לנו המדרש מחלוקת לגבי הציצית: "מה עשה (קורח)? עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות... והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשחק עליו - אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של
"וישלח אתם משה ... על פי ה´ כלם ראשי בני ישראל המה" [במדבר יג ג] המרגלים ששלח משה נשלחו על פי ה´ והתורה מעידה עליהם כי "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" ואילו במרגלים ששלח יהושע לא נאמר "על פי ה´" אלא וישלח יהושע בן נון", ולא נאמר שהיו אנשים גדולים אלא "שנים אנשים מרגלים
שתי תנועות עממיות נולדות בפרשה. התנועה הראשונה היא תנועת היאוש, תנועת החזרה למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (י"ד,ד), שנוצרת אחרי הדיווח מודיעיני הראליסטי ו"אוביקטיבי" של המרגלים על "ארץ אוכלת יושביה". העונש הקשה שניתן לעם (מות כל הדור במדבר) בעקבות החטא מעורר תנועה עממית שניה- מלחמה והעפלה. "העפילו, העפילו" - עם ארון ברית
אחד ההבדלים המשמעותיים בין סיפור המרגלים בחומש במדבר לסיפור בחומש דברים, הוא מי ששלוח את המרגלים. על פי במדבר הקב"ה הוא זה שמצווה לשלוח את המרגלים, ואילו בספר דברים עם ישראל הוא זה שמבקש לשלוח אותם. איך זה יתכן שיש הבדל מהותי שכזה? נראה לומר שהסיפורים בפרשת שלח ובפרשת דברים אינם סותרים אלא משלימים זה
שני אנשים לא נסחפו אחר המרגלים וכל אחד בא בדרך שונה מחבירו.ניתן לראות הבדלים באופן שבו מתארת התורה את כלב ואת יהושע ואת אופן התנהגותם: על יהושע נאמר כבר בהתחלה "ויקרא משה להושע בן-נון יהושע". על כלב, לעומתו, אין אנו יודעים דבר. כאשר המרגלים מדברים, יהושע שותק. רק כלב מגיב ואומר: "עלה נעלה וירשנו אותה
"והאיש משה עניו מכל אדם" הקב"ה מעיד על משה רבנו שהיה עניו מאוד מכל אדם. כינוי מופלג זה לא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. דברים אלו נאמרו בעיצומה של פעילות עניפה של משה כמנהיג העם. ואף לאחר ששמע משה מפי הקב"ה ציון לשבח זהלא גבה ליבו ולא רמו עיניו. אומר בעל ה"כתב
לאחר שמצטווה אהרן על אופן הדלקת המנורה אומרת התורה "ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר ציוה ה' את משה". אומר על זה רש"י "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה". שואל על זה רבי מאיר מפרימישלאן: מה כל כך מדהים בזה שאהרון שלא שינה? וכי מישהו ציפה שאהרון יקבל הוראות לעשות בצורה
בסוף פרשת בהעלותך מסופר על מרים הנביאה שדיברה על משה ונענשה בצרעת. אומרים על זה בספרי שהסמיכות של הפסוקים "השמר בנגע הצרעת" ו"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים" באים להסביר לנו שלא נענשה מרים אלא על לשון הרע ועלינו ללמוד קל וחומר ממרים שאם היא דיברה רק באחיה הקטן ממנה נענשה באופן כזה, אנחנו
לפרשת "בהעלותך", ספר "במדבר" כתוב בפרשתנו: "וישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עלהם הרוח ... ויתנבאו במחנה ... ויען יהושע בן-נון משרת משה מבחריו ויאמר: אדני משה, כלאם! (עצור אותם מהתנבאותם): ויאמר לו משה: המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם". רואים אנחנו
בפרשתנו עוסקת התורה בקורבנות נשיאי ישראל, המקריבים את קרבנם בימי חנוכת המשכן במדבר. אנו מוצאים שקרבן כל נשיא היה דומה בכל פרטיו לקרבנות שהביאו שאר נשיאי השבטים.בכל זאת טורחת התורה ומתארת את נדבת ליבו של כל נשיא בלא להחסיר אפילו פרט אחד, למרות שפרטי הנדבה מוכרים לנו היטב מתוך קריאת הפסוקיםשל הנשיא הקודם. מדוע חוזרת
לכאורה, כאשר מתארת התורה את הנזיר, היא מתארת אדם קדוש: כל ימי נזרו קדש לה'. גם שמעון הצדיק, מספר במסכת נדרים על קרבן חטאת הנזיר היחיד שאכל אי פעם, קרבנו של צעיר יפה תואר בעל שיער נאה שהיה רועה שהולך למלאת מים מן הנהר, וכל פעם היה רואה את בבואתו היפה במים. ופעם אחת החל
ידוע שחטאם העיקרי של המרגלים היה לשון הרע שהוציאו על ארץ ישראל. עם זאת, הרבה פירושים מנסים להסביר מה גרם להם להגיע לידי החטא הזה, ואיך הצליחו לסחוף את העם אחריהם. ה"חפץ חיים", ה"מומחה" לענייני לשון הרע, מנסה להסביר בספרו את מהות מה שהביא אותם להתנהג כמו שהתנהגו ונותר הסבר מעניין על המניעים שלהם, שגם