עזות דקדושה
מדוע מצווה ה' לצפות את המזבח במחתות החוטאים?
במדבר
נושאים בפרשה
מניעים כשרים ופסולים במרד
מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו, לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין תוך שהוא מכלה את עצמו?
בין צדיק לרשע
בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?
מרידת קורח
אם נדקדק במשנה, נראה שאין סימטריה בין הדוגמאות: במחלוקת לשם שמיים מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי; אך במחלוקת שאיננה לשם שמיים, נזכרים רק קורח ועדתו ואין שום התייחסות לאהרן ולמשה שעליהם חלקו.
על המחלוקת: לגופו של אדם ולגופו של עניין
כמעט תמיד מחלוקת איננה מוגבלת למישור אחד, ולרוב שיקולים ערכיים, כלכליים ואישיים, מעורים אלו באלו. דוגמא לדבר: מחלוקת קרח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים
לאדם יש תכונה טבעית לשאוף להתפתח, להתקדם ולהוביל. באמצעות תכונה זו אמור האדם לפתח את עולמו ולקדם ערכים חשובים מאין כמותם. העולם לא היה יכול להתקיים אם לא הייתה בכל אחד מאיתנו אמביציה ושאיפה לגדלות. בדיוק כמו שכאשר חז"ל ביטלו את יצר העריות הם הבינו שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו, גם השאיפה להנהגה והשפעה היא מהדברים עליהם עומד העולם. אבל, כמו ביצר העריות, גם ביצר ההגשמה העצמית וההנהגה טמונה סכנה עצומה. לעיתים, דווקא תכונה זו מובילה את האדם למקום בו הוא מקנא בחברו שנמצא למעלה ממנו בהיררכיה הפיקודית, וזה גורם לו להתייחס אליו כאדם מושחת וחסר מוסריות. במצב כזה נמצאים קורח ועדתו. בעיניהם, משה ואהרון תופסים שררה על הציבור בצורה מושחתת.
על הנהגה וכהונה
אין אנשים מושלמים ואין דורות מושלמים. אי אפשר להנהיג עם בלי משברים, גם אם המנהיגים הם גדולי הנביאים והכוהנים. אין עם בלי פוליטיקה ואין דור בלי מרירות ומרידות. בהתאם לכך, אין דבר כזה אנשים בלי תאוות, בין תאוות בשר ובין לשון הרע. כמו כן, אין מסעות במדבר בלי תלונות ומרידות וקואליציות של מאוויים אישיים מתובלים במילים גבוהות, ואפילו ברעיונות יפים.
מהיכן האומץ להתלונן?
עם ישראל מתלונן, כועס ודורש דרישות. כיצד יתכן שעם ישראל לא לקחו מוסר, ולא למדו לקח ממה שקרה לקרח וכל עדתו?
מחלוקת שלא לשם שמים
כאשר ניגשים לפרשת קרח לעיתים שוכחים את עצם מעשהו של קרח ואת הלקח המרכזי של הפרשה, בשל הפלגה יתירה ברעיונות נשגבים. החיפושים הרבים אחר הסברים ותירוצים כדי להבין את פרשת קרח, מכסים את העיקר – אין הסבר אמיתי לשאלה מדוע קרח עשה זאת. זהו המסר העיקרי של הפרשה – אדם שנכנס למחלוקת פועל מתוך חוסר היגיון.
על השתיקה
כיצד אני יכול לדעת מי באמת צודק? הרי גם אם נבחן את מחלוקתו של קרח על משה ואהרן, כמאתים וחמישים ראשי סנהדראות חברו לקרח, וטעו בטעותו, אז איך אני אדע למי לחבור?
"קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?"
קורח הלא טוען כי כל העדה כולם קדושים, ומשה מתנשא בחינם על העדה. היאך בטח קורח במבחן שהתווה לו משה?! לשיטתו, יתכן מאד כי יעמוד מחר עם עדתו ובידם מחתות מלאות קטורת, אך ה' לא יגיב כלל, כיוון שמשה הגה מליבו את המבחן, ו-ה' כלל לא מחויב לו. כך, בעצם הופעתו למבחן המתיימר לחשוף את בחיר ה', ומתבצע באופן שטבע משה, כבר הודה בעליונותו של משה. בכך, מתייתר המבחן מאליו.
המהרהר אחרי רבו
אין ביננו מתן תורה על הר סיני מדי יום ביומו לכל אחד ואחד מישראל, אך למרות זאת - יש ויש מתן תורה. על כך אמרו חז"ל "עשה לך רב". קבלה של רב - יש בה מיסוד קבלת התורה מסיני, קבלה של עול תורה מחוץ לשכלו, הבנתו ודעתו של אדם.
בין צדיק לרשע
בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?
"ויחר למשה מאוד" – בין מחלוקת למחלוקת
במחלוקת מהותית ["לשם שמים" כלשון חז"ל] כל צד בויכוח אינו פוסל את הצד האחר. תנאי לברור אמיתי של המחלוקת היא הנכונות לשמוע ולרדת לסוף דעתו של הצד האחר ולנסות לשכנעו שהוא טועה.
בקהלם אל תחד כבודי
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" - "ולא הזכיר 'בן יעקב'. מדוע היה צריך שם יעקב להיזכר כאן, ומה הקושי בכך שאינו נזכר?
בני קורח לא מתו
בספר תהילים פרק מ"ה, במזמור אשר נתייסד ברוח קדשם של המשוררים בני קורח, כמו שכתוב בפתח המזמור 'למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות" כותב המדרש (שוחר טוב) על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב" כך: "להודיעך שלא יכלו (=בני קורח) להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה קבלם הקב"ה, ולמה לא יכלו לומר בפיהם