לאדם יש תכונה טבעית לשאוף להתפתח, להתקדם ולהוביל. באמצעות תכונה זו אמור האדם לפתח את עולמו ולקדם ערכים חשובים מאין כמותם. העולם לא היה יכול להתקיים אם לא הייתה בכל אחד מאיתנו אמביציה ושאיפה לגדלות. בדיוק כמו שכאשר חז"ל ביטלו את יצר העריות הם הבינו שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו, גם השאיפה להנהגה והשפעה היא מהדברים עליהם עומד העולם. אבל, כמו ביצר העריות, גם ביצר ההגשמה העצמית וההנהגה טמונה סכנה עצומה. לעיתים, דווקא תכונה זו מובילה את האדם למקום בו הוא מקנא בחברו שנמצא למעלה ממנו בהיררכיה הפיקודית, וזה גורם לו להתייחס אליו כאדם מושחת וחסר מוסריות. במצב כזה נמצאים קורח ועדתו. בעיניהם, משה ואהרון תופסים שררה על הציבור בצורה מושחתת.
יש מחלוקת בגמ' בסנהדרין קט: האם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או לא? לדעת ר' עקיבא אין להם חלק לעוה"ב, והוא מביא ראי'ה ודורש את הפסוק "...ותכס עליהם הארץ..."- בעולם הזה "...ויאבדו מתוך הקהל:" - לעולם הבא. לדעת ר' אליעזר יש להם חלק לעוה"ב, ועליהם כוונת הכתוב "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:" ונראה
בספר תהילים פרק מ"ה, במזמור אשר נתייסד ברוח קדשם של המשוררים בני קורח, כמו שכתוב בפתח המזמור 'למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות" כותב המדרש (שוחר טוב) על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב" כך: "להודיעך שלא יכלו (=בני קורח) להתוודות בפיהם אלא כיון שרחש לבם בתשובה קבלם הקב"ה, ולמה לא יכלו לומר בפיהם