נקמה
אם הנקמה היא מידה רעה – כיצד, אפוא, מצווה הקב"ה על בני ישראל להשתמש במידה זו כנגד מדיין?
מטות
נושאים בפרשה
נקם נקמת?
לא ברור מדוע משה קוצף על פקודי החיילים, ומה הם עשו רע. על פניו, אותם חיילים התנהגו למופת, כרחמנים בני רחמנים, ולא ברור על מה זעמו של משה. קשה לנו להבין מדוע משה להוט כל כך להשמיד באופן טוטאלי את מדין.
משה ומדיין
פנחס עוסק בהענשת מדין; משה עוסק בשינוי יחסם של בני ישראל אל הפריצות והזוהר של החברה המושחתת של ארץ כנען.
כוונה ומעשה
גם כאשר המעשה שנעשה בפועל איננו עבירה, האדם העושה זקוק לכפרה, ולו מפאת העובדה שהמניע שלו בעשיית המעשה היה שלילי.
ריסון הטבע ומלחמת מדין
מהציווי עולה באופן ברור שמפעל החיים של משה רבנו איננו שלם כל עוד המלחמה במדין לא התרחשה. רק לאחר מילוי המשימה ייאסף משה אל עמיו. בנוסף, מהפסוקים עולה שמלחמת מדין היא מלחמה כוללת כמעט כמו מלחמת עמלק, וכמעט אין בה רחמים על האויב. מדוע המלחמה במדין צריכה להיות כה קשה?
כוונה ומעשה
מהו מוסר? הפילוסוף עמנואל קאנט פיתח משנה מוסרית שלפיה היותו של מעשה מסויים מוסרי או בלתי מוסרי תלויה בשאלת המניע והמוטיבציה של האדם, ולא בשאלת תוצאותיו של המעשה. כאשר אדם סיכן את חייו כדי להציל את חייה של אישה זקנה - מעשה זה הוא מוסרי, גם אם בסופו של דבר שניהם מתו (כמובן, אם הסיכון שלקח היה מחושב והגיוני). לעומתו, התפיסה המוסרית מבית מדרשם של הפרגמטיסטים התועלתניים (בנתהאם, מיל), גורסת כי רמת המוסריות של מעשה מסויים נמדדת על פי מידת התועלת המעשית שמניב המעשה לעולם. מעשה הוא מוסרי יותר ככל שהוא מצליח להניב יותר אושר ליותר בני אדם - יהיו אשר יהיו מניעיו של האדם שנקט בו. אין לכונתו של העושה ולא כלום עם המטען המוסרי המלווה את מעשיו; מטען זה נקבע רק על בסיס התוצאות המעשיות של המעשה.
"ומקנה רב היה לבני ראובן"
למה לא אמר משה לבני גד וראובן מוסר הקשור לרדיפת ממון ונכסים?
ויקצוף משה על פיקודי החייל
למה כעס משה? איפה נאמר שצריך להרוג כל נקבה? ואם היה צריך להרוג כל נקבה למה משה מבקש מהם לעשות מיון בנקבה הראויה להבעל ושאינה ראויה להבעל? ועל מי כועס משה, על פנחס בן אלעזר הכהן, הקנאי הגדול! היש ספק בנאמנותו וקנאתו של פנחס על שלא ביצע את משימתו?
טבילת כלים – טהרה וקדושה
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא." (במדבר ל"א כג) פסוק זה שבפרשת השבוע, המשמש כמקור לחובת טבילת כלים הנִקַּחִים מגוי, נאמר על ידי אלעזר הכהן ויועד "אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה" (שם כא); אך האם נקבעו מסמרות לדורות בנידון? האם מעשה הטבילה חייב להתבצע דוקא על ידי ישראל? או שמא, כפי שברור שאין הכשר הטבילה מותנה בהיות המטביל איש צבא, הוא הדין שאף טבילת עכו"ם כשרה? ואם אמנם טבילת ישראל מעכבת, האם קיימת הבחנה בין גדול לקטן? האם יש צורך בכוונה בטבילת כלים? שאלות אלו לא נידונו על ידי חז"ל, אך התלבנו בשאלות ותשובות ראשונים וקדמונים, ודרכם השתלשלו לשולחן ערוך ולפוסקים בעקבותיו. אין מעניינו במסגרת זו לדון במשא ומתן ההלכתי, אך נראה שיש בדברי הראשונים הנוגעים לעניין בכדי להקיש אל עיסוקי הישיבה.
"לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו"
יש דברים בעולם שהם עיקריים ויש כאלה שהם לא. הגדרה זו היא ברורה ומקובלת על רוב בני האדם, אך למרבה הפלא אנחנו מתנהגים לא פעם בצורה הפוכה לגמרי.
מטות – כוח הדיבור / רוח כנגד החומר
מדוע התורה החמירה כל כך בעוון נדרים?
עבודת השם על ידי נדרים
העובדה שהתורה מאפשרת לנדור נדרים וליצור על ידי כך איסורים שיש להם תוקף מחייב, אינה אומרת שהדבר חיובי ומומלץ.
"ויקצף משה על פקודי החיל" – בין פקודה לביצוע
במלחמת מדין האמורה בפרשתינו - פרשת מטות - מלמדנו משה פרק בקשר ההכרחי בין פקודת המלחמה, תכליתה, ביצועה ואופן הצגתה לעם