מה שיכול להראות על פניו תרגול סתמי של עם ישראל בחניה ונסיעה עפ"י פקודת ה' טומן בחובו מסר לכל אדם בכל דור ודור והוא לדעת הרש"ר הירש הדרך שעל האדם ללכת במסירות ובאמונה אחר ה', גם כאשר דרכי הנהגתו בעולם נפלאים מבינתנו.
לא רק היחס בין כל יהודי לריבונו הוא כיחס שבין חייל למלך; גם היחס לעם ישראל ככלל הוא כצבאות ה', ולכן גם בעם ישראל - כמו בצבא - יש היררכיה מסודרת ופיקוד.
ולכאורה כוונת מרים טובה, אזי מדוע נענשה?
האם עלינו להרים ידיים ולהתייאש? לחשוב שהבריאה לעולם לא תבוא אל תיקונה? להאמין כי החטא עומד ביסוד הבריאה ואין אפשרות תיקון?
יש דרכים שונות שבהן ה' יכול להתייחס אל האדם, ובדרך שאדם רוצה לילך - בדרך שבה הוא נוהג בעצמו - בה מוליכין אותו. לפי זה, אדם הרוצה שהקב"ה ישפיע לו טוב - צריך לנהוג כך כלפי אחרים, וגם כלפי הקב"ה עצמו: לעשות חסד ולקיים מצוות.
בפרשת השבוע מצווים ישראל לחנות איש על דגלו. הדגל מסמל את ייחודו של הלאום או של השבט, אך חז"ל מצאו בלשון זו רמז לדבר נוסף.
שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.
נראה שהתורה מייחסת קדושה לדומם יחד עם קדושת האדם. וכי מה זה משנה לקב"ה באיזה אבנים בונים את המזבח?
מה הטעם לקריאת שמותם של נשיאי ישראל בלשון "מטות"?
כאשר ישנו חוסר רגישות לחיי אדם, הדבר בא לידי ביטוי הן ברוצחים בשוגג הן ברוצחים במזיד. אם ישנם רוצחי מזיד רבים, ישנה אווירה כוללת של חוסר רגישות לחיי אדם. למחרת, חוטב העצים אינו בודק את גרזנו שבע פעמים, אלא פעם אחת בלבד. המרחק מכאן ועד לחברה שיש בה זלזול כללי בערכם של חיי אדם קצר הוא.
בחלקה האחרון של פרשתנו מופיע סיפור בקשתם של בני גד וראובן. למעשה, מופיעות בסיפור שתי בקשות שונות שלהם. בשלב הראשון רואים בני גד ובני ראובן שעבר הירדן המזרחי הוא "מקום מקנה", ומבקשים: "אם מצאנו חן בעיניך, יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה, אל תעברנו את הירדן" (ל"ב, ה). תגובתו של משה היא מיידית, חד-משמעית וברורה.
לפעמים, אי העשייה חמורה הרבה יותר מהעשייה השלילית...
מקטירי הקטורת, השואפים ליתר רוחניות ולהוצאת החול מן הקודש, נענשים בשריפה, שבה הגוף כלה והופך לחוסר ממשיות. דתן ואבירם, שרדפו אחרי החומר ושאפו להוצאת הקודש מן החול, נבלעו באדמה החומרית והפכו חלק מעפר הארץ, יחד עם הרכוש שכה רדפו אחריו.
יש להפוך משבר וקריסה לשעת-מעבר ויצירה, ודווקא מתוך העובדה שהברית איננה מתגמלת ? לבנות את הדור הבא מבחינת רוחנית, ולהכינו לקראת מימוש הברית והישגיה.
עלינו להכיר בכך שהבעיות הקיימות כיום אינן הבעיות שהיו לפני דור או שניים, והפתרונות אינם אותם פתרונות. מי שרוצה באמת להשפיע על העם, ולא רק לצעוק בגרון ניחר, צריך בראש ובראשונה לפנות לזירת החינוך, רק דרכה ניתן באמת להשפיע ולהדריך את העם.
כיצד כל עניין הסוטה קשור אלינו, הרחק מבית המקדש, הרחק ממציאות רוחנית זו?
יתברך היוצר ויתעלה הבורא בנותנו ללווים את מצוות הלא תעשה הזו. איסור מיוחד ניתן לשבט לוי וכך כתוב "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" כך מסתיימת פרשת במדבר. אנו נשאל מה עומד במהות האיסור הזה והאם הוא גם לכהנים? מה זה הקודש? ומה זה כבלע? והאם לחוש פיזית את הכלים יהיה מותר? האם זה
כעסו של משה על בקשת בני גד וראובן אינה ברצונם לקבל את חלקם בעבר הירדן המזרחי, אלא בחוסר הבנת המסר העמוק והרוחני שהיתה למלחמת מדין כמלחמה על האידאה והזהות ולא רק על פיסת קרקע.
פנחס אינו אוחז בחרבו תמיד אלא אכן יושב הוא בבית המדרש. בקימתו יש אמנם התנתקות מהדרך בה הלך ועל פיה חונך, דרך האמת והשלום, אך מאידך יש בקימה זו התעלות. שכן, לא כל אחד מסוגל להתעלות בשעות משבר קשות שפוקדות את העם.
טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שברכם בלעם הרשע
זאת חוקת התורה -גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר. ואם אנחנו חושבים שאנו כן מבינים את דרכי הבורא - זה טוב או רע? מסביר הכלי יקר בשם רבינו בחיי את הפסוק ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו - לגבי יוסף, שהחטא שלו היה חטא של גדול ולא חטא קטן - שהוא הבין שמה
כיצד אנשים חשובים וגדולים שנבחרו בקפידה ע"י משה ובהסכמת ה', פחדו כל כך, ולא האמינו בהבטחת ה' ובכוחו להכניסם לארץ ישראל?
הקטע המופיע בסיום פרשת השבוע, פרשת ציצית, מוכר לנו כקטע האחרון שאותו אנו אומרים בקריאת שמע, וזאת בשל סיפור יציאת מצרים המופיע בו. ואולם, יש מקום לשאול מדוע דווקא פרשה זו נכללת בקריאת שמע, ולא פרשות רבות אחרות שבהן מצויה הזכרה של גאולת מצרים.
כתוב בפרשת שלח לך, בפרשת המרגלים, שמשה רבינו היה מפחד מההשפעה הרעה של המרגלים על יהושע בן נון, ולכן התפלל עליו והחליף את שמו מ'הושע' ל'יהושע' לאמר "יה יושיעך מעצת מרגלים". שואלים חז"ל, אם משה רבינו חשש פן ישפיעו לרעה המרגלים, למה אם כן דאג רק ליהושע בן נון ולא דאג גם לכלב בן יפונה?
מה חשיבותו של קרבן הפסח עד כי נצרך משה לשאול בסוגיית טמאי המת? מדוע דוקא בפסח מצווה ה' על עריכת פסח שני?
מדוע הקב"ה בחר לנחם את אהרן דווקא בהדלקת המנורה ולא בתפקידים אחרים שאותם מילא אהרן במשכן, כגון הקרבת קרבנות יום הכיפורים?
בפרשת המרגלים ראוי להתבונן בדמותה של רחל אמנו והשפעתה על מעשה המרגלים ולדורות. ראשית, רחל נקברה בדרך אפרת היא בית לחם ולא במעת המכפלה יחד עם שאר אבות ואמהות האומה ונשאלת השאלה מדוע? שנית, עלינו לשאול מה ראה כלב בן יפונה להשתטח על קברי אבות דווקא ולא למשל לתת צדקה אן מעשה אחר שיגן עליו מפני עצת המרגלים? ושלישית. כיצד האות י' שמשה הוסיף ליהושע הצילה אותו מאותה עצה רעה?
לא לחינם השתמשה התורה בשורש פ.ק.ד. בבואה לדבר על ספירת עם ישראל. התורה באה לומר, שאין המניין בא לבטל את הצד האנושי או לטשטש את ייחודם של הפרטים. לכל אדם בישראל מגיע יחס מיוחד ותשומת לב מיוחדת.
רמזים למצוות חלה: 1.ח- חלק, ל- לעלום, ה-הבא.מצאנו שמצוות הפרשת חלה היא סגולה מיוחדת לרשת חלק לעולם הבא. 2. חלה מורכבת מ- חל, ה'. זאת אומרת, שמצווה זו מקרבת את קשרינו עם הבורא. 3. "חלה" היא בגימטרייא = ל"בא גואל", כלומר גם מצווה זו כמו מצוות נוספות מקרבת משיח וגואל. 4.חלה מלשון "התחלה", ראשית העריסה.
משה שולח שנים עשר מרגלים- אחד מכל שבט- כדי לתור בארץ ישראל ולהכיר את תושביה לפני הכניסה אליה. לתור, כלומר לחפש. המרגלים חוזרים לאחר 40 יום ובפיהם שבחים רבים על הארץ, אך גם רעות דיברו. עם ישראל מתלונן ורוצה לשוב למצרים. רק שניים מהמרגלים, יהושוע משבא אפרים וכלב משבט יהודה, האמינו בדרך ה'. נשאלת השאלה:
את בקשתם ממשה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי פותחים בני גד וראובן בפסוק: "עטרות ודיבון, ויעזר ונמרה, וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו ובען; הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה". מדוע פתחו באזכור שמות הערים האלו?
חשוב לאדם לתכנן את עתידו, אך לא להסתכל על ההווה כמקדם העתיד גרידא, אלא לראות את חשיבותו המיוחדת של ההווה בפני עצמו
מדוע התורה החמירה כל כך בעוון נדרים?
מה פשר נתינת הכהונה למי שהוא כבר כהן?
מדוע לא נצטוינו בתורה לקנא קנאת קודש מסוג זה, כמו של פנחס? מדוע חז"ל אף קבעו ההיפך, שהבא אדם להימלך אין מורין לו?
מה עניינו של השלום דווקא אצל מעשה הקנאות של פינחס,מעשה שיש בו לכאורה ניגוד לדרך השלום?
בדברי בלעם עדים אנו לשינוי פתאומי וקיצוני באווירה: לאחר נזילת המים מן הדלי טיפין טיפין, בשקט ובשלווה, מופיע פתאום נחשול אדיר, פרץ-מים, מים רבים אדירים,והסערה מתגברת.
גם אם אסר ה' על בלעם לקלל את ישראל, מה אכפת לה' אם יברך את ישראל?
על שתי הטרוניות שעולות בפרשה ועל דברים שעמדו מאחוריהן
המדרש אומר שהחטא היה בהכאת הסלע במקום דיבור אליו. והבנה זו הביאה אותו לשאול מדוע נענש גם אהרן? הלוא משה הוא שהכה?