'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'
מדוע הזכות לראות בשמחת ירושלים תלויה באבלות על החורבן? ומדוע הברייתא מנוסחת בלשון הווה - "זוכה ורואה בשמחתה", ולא בלשון עתיד - "יזכה ויראה בשמחתה"?
דברים
נושאים בפרשה
'ככוכבי השמים לרוב'
גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?
שלשה נתנבאו בלשון איכה
שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.
"חזון האבלות"
ספר דברים ברובו חוזר על מעשים, אירועים, ומצוות, הכתובים בספרים שקדמו לו. בחזרה זו, "הואיל משה" רבינו לפני מיתתו לחזור ולבאר שוב את מצוות התורה, לבקשת בני ישראל. אך משום מה ספר זה מתחיל בתוכחה נסתרת, אך נוקבת, אל בני ישראל על כל אותם זמנים שלא נהגו כשורה. ניתן לכתוב ספר שלם על "כיצד ומתי ראוי להוכיח" בעקבות תוכחה זו, אך השאלה הבסיסית בפתיחה היא, מדוע משה רבינו פותח בתוכחה לפני שחוזר ומלמדם שוב, מה בין תוכחה ללמידה..?
"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה" – על אחדות השלם הגדול מסך חלקיו
מה עניינה של "מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי" לחורבן הבית השני משנאת החינם, ומהעדרה של אחדות בעם ישראל?
"יסף עליכם ככם" – הברכה והכח שבלכידות חברתית
מה ראה משה להוסיף ברכה משלו על ברכת ה' שכבר נתנה בעבר לאבות?
קשה שבחורבנין – מתוך "איבה"
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') - שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קורין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון - "איבה", לרמז שהקשה בחורבנין בא מתוך שנאת חינם... ועל כן, סמך ישעיה יתדות גאולתנו בתיקון עמוד העולם של