אם יבואו לאבא של ילד ויבקשו ממנו לקלל או להזיק לבנו האם יסכים לדבר שכזה? מובן שלא! אם כן למה חשב בלעם שה' יתן לו רשות לקלל את עם ישראל אם בלשון רכה אם בלשון קשה? וגם אם יקריב קורבנות או יתן תשלום כזה או אחר האם אז יסכים האב לאפשר היזק לבנו? פשוט הוא שלא. אם כן לא מובנת התנהגותו של בלעם…
אין אנשים מושלמים ואין דורות מושלמים. אי אפשר להנהיג עם בלי משברים, גם אם המנהיגים הם גדולי הנביאים והכוהנים. אין עם בלי פוליטיקה ואין דור בלי מרירות ומרידות. בהתאם לכך, אין דבר כזה אנשים בלי תאוות, בין תאוות בשר ובין לשון הרע. כמו כן, אין מסעות במדבר בלי תלונות ומרידות וקואליציות של מאוויים אישיים מתובלים במילים גבוהות, ואפילו ברעיונות יפים.
דוע שמשה פחד להלחם בעוג שנאמר "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו"( שם. לד) כפי שמפרש רש"י שהיה ירא להילחם בו שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר ויבוא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים וכו' שגילה לאברהם שנשבא לוט ודרכו ידע אברהם והציל את לוט בן אחיו. השאלה הנשאלת היא, איך ולמה לא פחד עוג להלחם עם משה בייחוד לאחר שראה מה שעשה משה לסיחון וכל העמים אשר איתו.
למרות כל המיוחד וההוד והדר במיטת נשיקה כמו של אהרון הכהן, נשאלת השאלה למה חמד משה מתה כזו ולא מיתה כמו חנוך בן ירד שלא מת בגופו ונלקח. או יכל להתאוות למיתה כמו אליהו הנביא אשר עלה בסערה השמימה, או מיתה כמו רבי יהושע בן לוי שנכנס בעודו בחיים לגן העדן.
למה דווקא אות ומופת מוזר שכזה? למה הארץ צריכה לפתוח את פיה?
מהי סיבת ההבדל בתגובת ה' לשני החטאים - חטא העזל וחטא המרגלים?
הפחד הוא דבר משתק. הוא נוטל את שמחת החיים וזרימתם הטבעית. מצד שני, הפחד הוא דבר טבעי לאדם, ולא קל לברוח ממנו, להתעלות מעליו. מה יש לתורה לומר על כך?
איך בתודעה היהודית הפכה פרשת שלח, פרשת ה'תיירים', לפרשת 'המרגלים'? מדוע מופיע כך הדבר בשיעורים ובשיח, בבתי הכנסת ובמרחבי העולם התורני? האם יש הבדל משמעותי בין שני הפעלים? בנוסף, מדוע נשלחו ה'תיירים', ומי ביקש זאת?
כאשר עם ישראל שומע את מסקנות הבדיקה של המרגלים, הוא מבין שיש עליו להילחם עם עמים חזקים ותקיפים, בחלקם גם ענקים מפחידים. הוא מפחד, כמו שכל אחד מאיתנו היה מפחד. ואם נוסיף לזה גם את עצם היות עם ישראל עם של עבדים, אשר לא מלומדים במלחמה, המגיעים רק עם תרמילים וללא כלי נשק, מטופלים בנשים וילדים קטנים מובנת השאלה שלהם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר יד.ג) למה הקפיד עליהם ה' עד שרצה להכרית את כל העם ולהוציא עם חדש מזרעו של משה?
איך יכול להיות שנח יתן לבנו הקטן, כנען, את חברון, שהיא פי שבעה יותר טובה ומוצלחת מצוען אשר נתן למצרים?
למה הסכימו עדת קרח לפרוץ את הגבולות?
נאמר בתורה, "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל.." למה קורא הקב"ה לארץ ישראל ארץ כנען?
עם ישראל מתלונן, כועס ודורש דרישות. כיצד יתכן שעם ישראל לא לקחו מוסר, ולא למדו לקח ממה שקרה לקרח וכל עדתו?
אם כבר התפלל משה על יהושוע, למה לא התפלל על כל שאר המרגלים? ולפחות היה מתפלל גם על כלב...
במבט ראשון, פרקים ה' ו-ו' בספר במדבר כלל לא שייכים לספר בו הם נמצאים, אלא דווקא לספר ויקרא. בייחוד, פרשיית האשם, שמתאימה לסיום פרשת ויקרא, וכן תורת הקנאות ותורת הנזיר והנזירה. מה הביא פרשיות אלה של תורת הקרבנות, לחומש הפקודים והמסעות במדבר?
דוקא על רקע העובדה שבניו אינם ממשיכים אותו ויורשים את תפקידו, מובלטת העובדה שמשה מטפח את בניו של אהרן, מתוך מטרה לדאוג לעם ישראל, ולא לעצמו.
'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים לחלוטין. שם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את הפרטיות והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים. ריכוז הפרטים יוצר כוח גדול לשם הכרעה במלחמה, תוך סכנת חיים אישית לאחדים מהם. איך מקימים צבא שבו המספרים, הפרופיל הצבאי הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות ("כל יוצא צבא") לא מוחקים בו את השמות?
"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא." (במדבר ל"א כג) פסוק זה שבפרשת השבוע, המשמש כמקור לחובת טבילת כלים הנִקַּחִים מגוי, נאמר על ידי אלעזר הכהן ויועד "אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה" (שם כא); אך האם נקבעו מסמרות לדורות בנידון? האם מעשה הטבילה חייב להתבצע דוקא על ידי ישראל? או שמא, כפי שברור שאין הכשר הטבילה מותנה בהיות המטביל איש צבא, הוא הדין שאף טבילת עכו"ם כשרה? ואם אמנם טבילת ישראל מעכבת, האם קיימת הבחנה בין גדול לקטן? האם יש צורך בכוונה בטבילת כלים? שאלות אלו לא נידונו על ידי חז"ל, אך התלבנו בשאלות ותשובות ראשונים וקדמונים, ודרכם השתלשלו לשולחן ערוך ולפוסקים בעקבותיו. אין מעניינו במסגרת זו לדון במשא ומתן ההלכתי, אך נראה שיש בדברי הראשונים הנוגעים לעניין בכדי להקיש אל עיסוקי הישיבה.
האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות בהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר? עיון בפרשה יראה כי אין כאן רשימה בלבד, אלא באמצעות תיאור המסע התורה מלמדת אותנו את מהות המסע במדבר.
מדוע מוסיפה התורה שני סיפורים שאינם שייכים למפקד - סיפור דתן ואבירם ובני קרח, וסיפור צלפחד?
מדוע כועס ה' על בלעם, והרי הוא הלך רק לאחר שה' אמר לו ללכת? מה מטרת התייצבותו של המלאך בדרכו של בלעם? כדי להבין את פשר הפגישה בין בלעם לבין המלאך, עלינו לבחון את הסיפור מראשיתו.
חז"ל מסבירים את ייחודה של הפרה האדומה, בכך שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. לדידם, תופעה זו היא כה ייחודית ובלתי נתפסת, שהיא גורמת למצוות פרה אדומה להיות ל'חוקה'. מעתה, פרה אדומה היא סמל למצווה שאין השכל תופסה, וממילא – להליכה אחרי ה' באופן עיוור, ללא סייגים, מניעות או ביקורתיות שאינה במקומה. מדוע בחרו חז"ל במצווה זו? וכי הפער בין שער לבן אשר קודם לבהרת לעומת בהרת הקודמת לשער לבן ברור יותר? ומה לגבי מספר הקרבנות בחגים השונים?
מתי מתו מרים, אהרון ומשה? האם יש קשר בין מות שלושתם? מה הקשר בין מות מרים ובין מי מריבה? מה הקשר בין מות אהרון לבין הנחשים הפוגעים בעם? במה חטאו משה ואהרון, ומדוע נגזר עליהם שלא להכנס לארץ?
כאשר ניגשים לפרשת קרח לעיתים שוכחים את עצם מעשהו של קרח ואת הלקח המרכזי של הפרשה, בשל הפלגה יתירה ברעיונות נשגבים. החיפושים הרבים אחר הסברים ותירוצים כדי להבין את פרשת קרח, מכסים את העיקר – אין הסבר אמיתי לשאלה מדוע קרח עשה זאת. זהו המסר העיקרי של הפרשה – אדם שנכנס למחלוקת פועל מתוך חוסר היגיון.
מדוע דווקא הקטרת הקטורת היא המוכיחה מיהו הנבחר ע"י ה' והיא העוצרת את המגפה? האם נבחרה הקטורת רק באופן מקרי, כאחת מעבודות המשכן? כיצד ייתכן שאותה הקטורת הממיתה את 250 האנשים, היא המכפרת על העם ועוצרת את המגפה? מהו המיוחד בקטורת?
אנשי מודיעין אמורים להביא עובדות בלבד, ולא הערכות. ההחלטות המעשיות נתונות לידי המפקד. משה שלח מרגלים וביקש מהם לראות "אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר י"ג, יח) ועוד סדרת שאלות אינפורמטיביות. את התשובה – העובדתית היבשה – היה אמור לקבל משה לבדו, והוא ורק הוא היה אמור לשקול את הנתונים ולהחליט אם יש לו את הכלים להתמודד עם המצב, להעריך את הכוחות העומדים ברשותו ואת היכולת שלהם להתמודד עם הזירה.
הקשרו של סיפור זה לפרשתנו אינו מובן, ובפרט קשה – מדוע בחרה התורה להציגו באמצע רצף של מצוות שלכאורה אינן קשורות לחטאו? מה ראתה התורה לספר סיפור על חטאו של אדם יחיד, ומדוע חשוב להקדיש לכך פרשייה בתורה, הרי סביר להניח שסיפור זה לא היה המקרה היחיד בכל שנות הנדודים במדבר של כישלון אדם בחטא, אלא שהתורה לא ראתה 'עניין לציבור' בפרסומם של מקרים אלו. אם כן, מה העניין מיוחד בסיפור זה שבגללו החליטה התורה לספרו? חטאו של האיש – "מקושש עצים ביום השבת" – אינו ברור: מהו 'קישוש עצים' ומשום איזו 'אב מלאכה' נאסר הדבר בשבת? האם שונה עונשו של המקושש מכל מחלל שבת אחר, ומדוע דווקא לגבי המקושש התלבטו – "מה יעשה לו"?
משה טוען, בעצם, שעם ישראל אינו מתלונן מפני שמשהו חסר לו, אלא מפני שיש לו חפץ בעצם התלונה, ולכן לא ניתן לספק את רצונו. עם ישראל מתאונן מפני שיש לו טבע כזה, שמביא אותו לא להסתפק לעולם במה שיש לו, אלא לרצות כל הזמן יותר. ממילא, משה רבנו טען שהיות שהבעיה נעוצה באופיו של עם ישראל, לא ניתן לפתור אותה, אלא אם ישנה הקב"ה את טבעו של עם ישראל לטובה. ברם, הקב"ה אינו פותר בעיות באופן כזה, ואינו מוכן לשנות את טבע האדם. זהו אחד מיסודות הבחירה החופשית. אילו היה הקב"ה מוכן לשנות את טבע האדם, כך שהאדם יקיים את המצוות כולן באופן טבעי, לא הייתה שום תועלת במערכת המצוות.
מדוע פרשיית הדלקת המנורה מופיעה כאן? מהו הקשר בין העלאת הנרות על ידי אהרון לבין רצף המאורעות בספר במדבר? בנוסף - הציווי על הדלקת המנורה הופיע כבר פעמיים בתורה - בשמות כ"ז:כ-כא ובויקרא כ"ד:א-ד; מדוע התורה חוזרת על ציווי זה בפעם השלישית?
יש אנשים שהשגרה טובה להם, ונושמים לרווחה. אך ישנם לא מעט, שימי השגרה שוחקים אותם, הם לאט לאט שוקעים, ומאבדים עניין. איך עושים זאת? כיצד אנו יכולים בתוך "האותו דבר" לצקת משהו שונה שיתדלק, וירענן את שגרת חיינו?
כשבן אדם חושב שהוא יודע איפה צריך להקפיד ואיפה מה שחכמים אמרו זה רק 'המלצה', שחכמים 'העבירו את המסר' אבל הם לא התכוונו לאסור באמת – הוא נמשך אחר היצר שמנסה להכשיר את המעשה ומכאן לדרדר אותנו.
יש לדקדק בפסוקים: מי מברך את בני ישראל? מחד – "כה תברכו... אמור להם"; ומאידך: "ואני אברכם". כלומר: הקב"ה מברך את בני ישראל באמצעות הכהנים. תפקידם של הכהנים הוא לומר לבני ישראל שלושה פסוקים, ה"שמים" על בני ישראל את שמו של הקב"ה, ובעקבות זאת – "אני אברכם". מה פשר התהליך הזה, ומהי מהות תפקידם של הכהנים?
בפרשת נשא יש קובץ מצוות (פרקים ה' - ו'), שהאחרונה בהן היא פרשיית הנזיר (פרק ו' פסוקים א' - כ"א). פרשייה זו מעוררת כמה שאלות: מדוע אדם מחליט לקבל על עצמו נזירות? מה טעמם של שלושת האיסורים שהנזיר מקבל על עצמו? מהי מגמתה ומטרתה של הנזירות? האם הנזירות רצויה? מדוע על הנזיר להקריב קרבן חטאת
שמו של כל חומש הוא כשם הפרשה הראשונה בחומש. שם הפרשה נקבע על פי אחת המילים הראשונות בפרשה. לכאורה, השם הוא אקראי וחסר משמעות. האם שמו של ספר במדבר מעיד על תוכנו? גם בלי לעיין לעומק בספר במדבר, ברור שהספר עוסק "במדבר" - בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר. מה בא ספר במדבר ללמדנו על תקופת המדבר?
ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב"ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב"ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות - ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.
בני האדם נוטים לתת מקום משמעותי למטרה, ליעד, ופחות מקום לתהליך, לדרך, ולמסע כולו. אנחנו נוטים לשאול מה השורה האחרונה? מה המטרה של כל זה.. התורה מלמדת אותנו לתת מקום לתהליך.
מצד אחד, העם עדיין מחוץ לגבולות ארץ כנען המובטחת, ולכן עליו עדיין לעסוק בהכנות אחרונות לסיום המסע. מאידך, כיוון שבסופו של דבר העם התנחל בחבלי ארץ אלו, נהפכו גם הם לאחוזתם.
כיוון שפנחס נעשה כהן באופן חריג ושונה משאר הכהנים, אפשר היה לחשוב שגם תפקידו ומעמדו ככהן יהיו שונים מאחרים. כך ניתן להבין מדוע נזקקה התורה לפרט את ייחוסו של פנחס עד סבו: התורה ראתה צורך להשוות את פנחס לאלעזר ואהרן כדי להדגיש שחרף הנסיבות המיוחדות של מינוי פנחס לכהן, בסופו של דבר מעמדו ככהן היה זהה לזה של אבותיו
פנייתן של בנות צלפחד למשה מעוררת אהדה בלב הקורא המזדמן. לשמחת ליבו של אותו קורא, הן נענות בחיוב. בכך, מצטרפות בנות צלפחד לרשימה מכובדת של בני אנוש שלא ויתרו אל מול החוק היבש הנוטה לרעתם, ולבסוף אף יכלו לו. ברם, נדמה שעיון משווה במקרים אלו יוכל לתת לנו רושם מדויק יותר, על האופן שהתורה מכוונת אותנו להביט במצבים אלו.
לראות יהודי מחליף צבעים על הבימה לעיני כל, זה מה שה׳ רוצה?! זה מה שעושה לו נחת?! חז״ל מלמדים אותנו מה עושה נחת לקב״ה, ״גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה״ עדיף לעבור על ׳לאו דאורייתא׳ רק שלא שיתבייש אדם מישראל.