הדגם המוכר לנו הוא ניסיון של מנהיג או מלך למנות בעצמו את היורש, ולמנוע בכך אנרכיה ומלחמות ירושה על כל ההשלכות החמורות. אולם משה, שהתווכח ארוכות עם ה' על שליחותו שלו לא יכול למנות יורש. הוא דרש מ-ה' למנות מנהיג כדי למנוע שקיעה לאנרכיה בשלב קריטי.
מדוע מוסיפה התורה שני סיפורים שאינם שייכים למפקד - סיפור דתן ואבירם ובני קרח, וסיפור צלפחד?
פנייתן של בנות צלפחד למשה מעוררת אהדה בלב הקורא המזדמן. לשמחת ליבו של אותו קורא, הן נענות בחיוב. בכך, מצטרפות בנות צלפחד לרשימה מכובדת של בני אנוש שלא ויתרו אל מול החוק היבש הנוטה לרעתם, ולבסוף אף יכלו לו. ברם, נדמה שעיון משווה במקרים אלו יוכל לתת לנו רושם מדויק יותר, על האופן שהתורה מכוונת אותנו להביט במצבים אלו.
המפקד של פינחס הוא מפקד משפחות לנחלה, בניגוד למפקד של במדבר, שהיה מפקד של יוצאי צבא. לכן בפרשתנו נמנות המשפחות, ואילו בפרשת במדבר נמנים יוצאי הצבא.
כאשר מסתכלים על סיפורן של בנות צלפחד, לכאורה לפנינו סיפור מאלף על מאבקן של נשים צעירות, שנדחקו לשולי החברה, כנגד הממסד הדתי, ועל ניצחונן המזהיר. החברה ניסתה להדיר את היתומות מעמדות כוח, אך הן עמדו חוצץ, וזכו בדינן. אך התורה וחז"ל מתארים את הסיפור באופן שונה לחלוטין. ראשית, בנות צלפחד אינן מנצחות את הממסד. הממסד
כתוב בפרשתנו: "ותקרבנה בנות צלפחד ... ותעמדנה לפני משה ... לאמר: אבינו מת במדבר ... ובנים לא היו לו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו ... תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו: ויקרב משה את משפטן לפני ה': ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת ... ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי ימות ובן אין לו,