מתנות הראשית
ייתכן כי מלבד העידוד שבני ישראל צריכים לשאוב מציווי הפרשת חלה, יש גם לא מעט מוסר שעליהם ללמוד ממצוות זו ומשמעותה הרוחנית.
ייתכן כי מלבד העידוד שבני ישראל צריכים לשאוב מציווי הפרשת חלה, יש גם לא מעט מוסר שעליהם ללמוד ממצוות זו ומשמעותה הרוחנית.
מהי המשמעות המדויקת של הפועל לעלות, שהופכת אותו למוקד של הפרשה?
הזוהר מפרש שהגורם לכשל המרגלים היה חששם מכך שלאחר הכניסה לארץ הם יצטרכו לוותר על מעמדם כמנהיגי העדה. במהלך שיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בביאור דברי הזוהר הללו.
המעפילים סרבו לקבל את גזירת ה' שימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מה משמעות קבלת הדין? עד כמה נכון לקבל אותה בהכנעה לעומת נסיון לשנות את רוע הגזרה?
אנו רואים שני קטבים ביחס אל עם ישראל בזמן שהותו במדבר. לפי רבי עקיבא, זהו דור רשע, , מנגד, רבי אליעזר רואה את הדור בעין חיובית מאוד. איך נוצר כזה קיטוב בין הדעות? ומה עומד בשורש סברתו של כל אחת מהן?
לאחר פרשת המרגלים, מזכירה התורה מספר דינים שהקשר בינם לבין פרשת המרגלים טוען עיון. בשיעור זה ננסה לעמוד על הקשר שבין פרשת המרגלים, העומדת במרכז פרשתנו, לבין הדינים המוזכרים בסוף הפרשה.
כך שולחים מרגלים לרגל את הארץ? 12 איש, שמסתובים בכל הארץ במשך 40 יום לאורכה ולרוחבה, ונושאים עמם ענבים ותאנים, לבושים בלבוש שונה, מדברים בשפה שונה, משלחת כזו לא באמת ניתנת להסוואה!
איך בתודעה היהודית הפכה פרשת שלח, פרשת ה'תיירים', לפרשת 'המרגלים'? מדוע מופיע כך הדבר בשיעורים ובשיח, בבתי הכנסת ובמרחבי העולם התורני? האם יש הבדל משמעותי בין שני הפעלים? בנוסף, מדוע נשלחו ה'תיירים', ומי ביקש זאת?
כאשר עם ישראל שומע את מסקנות הבדיקה של המרגלים, הוא מבין שיש עליו להילחם עם עמים חזקים ותקיפים, בחלקם גם ענקים מפחידים. הוא מפחד, כמו שכל אחד מאיתנו היה מפחד. ואם נוסיף לזה גם את עצם היות עם ישראל עם של עבדים, אשר לא מלומדים במלחמה, המגיעים רק עם תרמילים וללא כלי נשק, מטופלים בנשים וילדים קטנים מובנת השאלה שלהם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר יד.ג) למה הקפיד עליהם ה' עד שרצה להכרית את כל העם ולהוציא עם חדש מזרעו של משה?
נאמר בתורה, "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל.." למה קורא הקב"ה לארץ ישראל ארץ כנען?
מקום הכי גבוה שיהודי עומד בו במהלך היום, אל מול עולם אצילות, בסיום תפילת שמונה עשרה, רגע לפני שאנחנו יוצאים מלפני המלך, אנו מוסיפים עוד בקשה קטנה, "אלקי, נצור לשוני מרע, ושפתי מדבר מרמה...", להראות כמה חשובה הזהירות בענין שמירת הלשון, שאנו מוסיפים אותה בשיאה של תפילה.
אדם נורמטיבי מרגיש שהוא חי כאן בעולם, במציאות שהיתה ותיהיה, ואנחנו מסתכלים לכאן.. ולשם.. ולומדים את המציאות. כלומר המבט הוא נטראלי, ולאחר שאתה רואה, אתה יודע, לומד, מביע דעה, וכו'. אך בפרשת שלח אנחנו מגלים המבט מתהפך, אנחנו לא מרגישים בעקבות מה שאנחנו רואים, אלא, אנחנו רואים את מה שאנחנו מרגישים.
לכאורה, מתשובותיהם עולה כי המרגלים דבקו בכתב מינויים והשיבו על השאלות שהציג להם משה בטרם צאתם. ומכאן יש לשאול: מדוע נענשו? האם היה עליהם לעוות את המציאות שראו בעיניהם? והרי אם היו נוהגים כך, היו מועלים בתפקידם.
שתי תנועות עממיות נולדות בפרשה. התנועה הראשונה היא תנועת היאוש, תנועת החזרה למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (י"ד,ד), שנוצרת אחרי הדיווח מודיעיני הראליסטי ו"אוביקטיבי" של המרגלים על "ארץ אוכלת יושביה". העונש הקשה שניתן לעם (מות כל הדור במדבר) בעקבות החטא מעורר תנועה עממית שניה- מלחמה והעפלה. "העפילו, העפילו" - עם ארון ברית
אחד ההבדלים המשמעותיים בין סיפור המרגלים בחומש במדבר לסיפור בחומש דברים, הוא מי ששלוח את המרגלים. על פי במדבר הקב"ה הוא זה שמצווה לשלוח את המרגלים, ואילו בספר דברים עם ישראל הוא זה שמבקש לשלוח אותם. איך זה יתכן שיש הבדל מהותי שכזה? נראה לומר שהסיפורים בפרשת שלח ובפרשת דברים אינם סותרים אלא משלימים זה