עבודת ה' בהנאה מן העולם
מתוך מחלוקת הפרשנים לגבי חטאו של הנזיר עולה שאלה רחבה הרבה יותר: שאלת יחסה של התורה להנאות העולם.
מתוך מחלוקת הפרשנים לגבי חטאו של הנזיר עולה שאלה רחבה הרבה יותר: שאלת יחסה של התורה להנאות העולם.
הנשיאים לימדו אותנו שאפשר לבנות מסירות נפש מחדש.
מה פשרה של פרשת הנזיר? מדוע התורה רוצה לחדש לנו אפשרות לפיה אדם יקבל על עצמו חומרה וסייג נוספים? על מנת לעמוד על שאלה זו, נציע השוואה בין הנזיר לבין הכהן.
מדוע התורה האריכה ופרטה בכל נשיא ונשיא את הרכב הנדבה, והרי כל הנשיאים התנדבו את אותה נדבה בדיוק?
יש אנשים שהשגרה טובה להם, ונושמים לרווחה. אך ישנם לא מעט, שימי השגרה שוחקים אותם, הם לאט לאט שוקעים, ומאבדים עניין. איך עושים זאת? כיצד אנו יכולים בתוך "האותו דבר" לצקת משהו שונה שיתדלק, וירענן את שגרת חיינו?
בפרשת נשא יש קובץ מצוות (פרקים ה' - ו'), שהאחרונה בהן היא פרשיית הנזיר (פרק ו' פסוקים א' - כ"א). פרשייה זו מעוררת כמה שאלות: מדוע אדם מחליט לקבל על עצמו נזירות? מה טעמם של שלושת האיסורים שהנזיר מקבל על עצמו? מהי מגמתה ומטרתה של הנזירות? האם הנזירות רצויה? מדוע על הנזיר להקריב קרבן חטאת
כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו הגמרא במסכת סוטה כותבת כך: "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי', אמר לו הקב"ה: דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן זמירות?! הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: