קטגוריה: יום כיפור

הקב"ה ברא את האדם. הוא מאמין בו והאדם מאמין בקב"ה. אנו מקוים לה' ומנסים לדבוק בו.

מה אַתְּ מְסַפֶּרֶת לָנוּ שִׁירַת הַאֲזִינוּ? אני מספרת לכם את כל ההיסטוריה של העולם הזה כי כך הנהגת ה' את עולמו מראשיתו ועד אחריתו. והשירה הזו אם מביטים בה במבט על, מבחינים כי היא קול ה' המנהיג את עולמו בפלאי …

מה את מספרת לנו שירת האזינו? קרא עוד

עולם התורה והמצוות משאיר לאדם מקום לבצע את המוטל עליו בדרכים שונות. עד כמה האדם יקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, משפחתו וסביבתו? באיזה אופן האדם יתפלל את התפילה – אשר חייבה אותו התורה? תפקידו של יהושע הוא לדאוג להתאמה קרובה ככל האפשר בין השירה לבין התורה; תפקידו של יהושע יהיה לדאוג שהעם לא רק שומר על המצוות, אלא גם מקפיד להתייחס אליהן בגישה הנכונה ועם הכוונות הראויות.

הפיוס שבמעמד הברית הוא הבטחון בכך שהברית ממשיכה להתקיים גם כשעם ישראל חוטא. הפיוס הוא בכך שגם בצר לנו, כשתמצאנה אותנו הקללות חלילה, יש תיקון.

סַפְּרִי לָנוּ תְּפִלַּת מוּסָף, מָה כ"כ מְיֻחָד בָּךְ?

המעשה החיצוני של מצוות התשובה הוא הוידוי, אך הקיום שלה מושג דווקא על ידי החלטתו הפנימית של האדם לשוב בתשובה.

ההצהרה על מתן המעשרות מביאה את האדם לווידוי מושלם יותר. בעודו עומד לפני בורא עולם ומתבונן בחצי הכוס המלאה, הוא יכול לשאוב קורטוב נחת המאפשר תנאים נוחים יותר להלקאה עצמית.

שמואל מבין שהתורה אינה עוסקת באשמה, המובילה לפתרון של עונש על החוטא; אלא  באחריות, המובילה לפתרון של תיקון.

"כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ומצנפת בד יצנוף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא ט"ז, ד)."ומה תלמוד לומר 'בד' 'בד' ארבעה פעמים? למעט ארבעה כלים שנאמר בהם 'לפני ה"" (ספרא אחרי-מות א', ה-ט). מדרש ההלכה דורש מכך שהמילה …

בגדי הכוהן הגדול ביום הכיפורים קרא עוד

אולי אנו רגילים לתפיסה מצומצמת ושגויה של מושג התשובה, וכדי שתשובתנו תישא פרי – עלינו לסגל לעצמנו תפיסה רחבה יותר וכללית יותר של מושג זה.

מזמור כ"ד שבתהילים ("לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה") נאמר מדי שבוע לפחות ארבע פעמים. בימים הנוראים מזמור זה נאמר פעם נוספת בתפילת ערבית של ראש השנה ושל יום הכיפורים, ומנהגי התפילה מייחדים לו מקום חשוב: הוא נאמר בעמידה, כאשר ארון הקודש פתוח, והוא נקרא פסוק בפסוק ע"י שליח הציבור והקהל.

תחילה צריך האדם לבוא עד ה' ורק אז יוכל לבוא אל ה'.

לעיתים מלווה את האדם הדתי המחשבה שהוא איננו מסוגל לצאת ידי חובתו כלפי בוראו. החובות הדתיות רבות מספור, והיעדים הרוחניים גבוהים ונשגבים. הבעש"ט ותלמידיו יצאו כנגד תפיסה שגויה זו, ולימדו שכל אדם צריך לעבוד את ה' בהתאם למקומו ודרגתו.

על אף החטא, הגלות וההתפוררות הכמעט מוחלטת, תמיד קיימת האפשרות לתקן ולצמוח מתוך החורבן.

אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?

במובן מסוים, חונן הרב עמיטל ביכולת לא רק לקיים את יום הכיפורים בעשור לחודש השביעי, אלא גם ליצור, כמעט יש מאין, ימי כיפורים אחרים.

הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?

לפעמים אנו משוכנעים שהמילים הקדושות עצמן יכולות לבקוע את הרקיעים. אבל אולי צריך להשאיר מקום דווקא למילים הפשוטות או לזעקה מעומק הלב שאין לה מילים.

פעם אחר פעם מציג ר' אליעזר עמדהשלפיה יש להם תקומה: לדור המדבר יש חלק לעולם הבא, עדת קרח עתידה לעלות מן השאול ועשרת השבטים עתידים לחזור מגלותם. לדעתו, לא ייתכן מצב שבמסגרתו אין הזדמנות שנייה לתקן.

על הבנת אופיו האמיתי של ראש השנה, וההבדל שבינו לבין יום הכיפורים.

בחשבון הנפש שאנו עורכים, אנו מגלים שבחלק נכבד מהדברים שקיבלנו על עצמנו להשתפר – לא השתפרנו, ואנו מצויים ביחס אליהם בדיוק באותו מקום שבו היינו בחודש אלול דאשתקד.אם כך מדוע לחזור בתשובה?

יש כאן אירוע עצום והיסטורי שמוביל עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. חזרה בתשובה של העם היושב בציון – שהוא חלק משמעותי מכלל ישראל – לא מתוך צרה, לא מיראת העונש, אלא מאהבה; מתוך הכרה בתורת ה' והרצון לקיימה.

מה הסוד הגדול באותן י"ג מידות רחמים? ננסה לעיין קצת בפירושיו של רבינו, אור החיים, לשתי המידות הראשונות – ומתוך כך להציע כיוון חשיבה לגבי תפקידן של י"ג המידות כולן.

חשוב לזכור למשך השנה איך הייתי בימים הללו. 'אני' מורכב ממכלול רחב, וחלק ממנו בא לידי ביטוי ביום הכיפורים, פעם בשנה – כדי שאני אזכור אותו גם בשאר השנה, גם כשאותו חלק מוצנע ואיננו בא לידי ביטוי.

בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.

לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה.

לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם.

בערב יום הכיפורים דיברתי עם חבר יקר. הוא אמר לי: איך היו האמוראים מתכוננים ליום כיפור? אולי כוונות עילאיות? לא ידוע לנו.מה שכן מופיע הוא שעזרו לנשותיהם בבית, דאגו לחזור הביתה מוקדם מהישיבה כדי להרבות במצות האכילה בעיו"כ (עם המשפחה …

בין יום הכיפורים לסוכות – והמשפחה קרא עוד

נראה שאין "מוטו" מייצג ליום הכיפורים יותר מאשר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה." עבודה וגילה מזה, יראה ורעדה מזה. דבר זה אף בא לידי ביטוי בתפילות השונות. מוסף וסדר העבודה כמייצגי הקרבה, נעילה והתחנונים שבה כמייצגי היראה.

בגמרא במסכת ראש-השנה (טז ע"ב) מובא שכל אדם חייב לטהר עצמו קודם לרגל: ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו". פסוק זה מופיע במקורו בפרשת המאכלות האסורים (ויקרא יא, ח), ואין כל רמז לכך …

טבילת ערב יום הכיפורים קרא עוד

רבנו הקדוש ראה יהודים שחושבים שיש איזה "כוח נסתר", משהו סגולי ובלתי-מובן בשופר עצמו, שמעלה זיכרונם של ישראל לפני הקב"ה. מעשה התקיעה בשופר כשלעצמו והשמעת קולו הם אלו שנתפסו כמעלים את זיכרונם של ישראל באופן מגי לאביהם שבשמים. כנגד זה טען רבנו הקדוש: אין בשופר יותר מאשר בידיו של משה או בנחש הנחושת, שאין בהם כדי להושיע את ישראל לבדם; רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים נפתחים להם שערי שמים. רק שעבוד הלב שבא עם קיום המצווה הוא זה שמעלה את זיכרונם לפניו.

התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.

בפתיחת פרשת יום הכיפורים שבספר ויקרא, מציינת התורה כי עבודת יום הכיפורים היא הדרך שבה יכול אהרן הכהן להיכנס אל הקודש. המדרש רואה בעבודה זו לא רק אמצעי טכני המאפשר כניסה: "הדא הוא דכתיב: 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא'… …

אשריכם ישראל קרא עוד

נאמר (בהפטרת ר"ה) "אחרי שובי נחמתי..כי נשאתי חרפת נעורי".
אחרי שובי, אחרי שכבר עשה תשובה, נחמתי, הוא חוזר ונופל וכו' ואין התשובה מתקיימת בו וכו'
לפתע פתאום הוא מוצא את עצמו במצב של נפילה, והוא בעצמו עומד ותוהה – איך קרה לי כדבר הזה?
איך ברגע אחד נמחקו כל הקבלות וההחלטות שלו, כלא היו?

ערב היום הגדול של יום הכיפורים, היום הזה היום הקדוש  ביותר בשנה, בואו  נקבל על עצמנו משהו, בואו ניקח איתנו דבר אחד לפחות מהיום הזה אל השנה כולה, בואו נתחיל "לדבר".

"כאשר אנו מביעים את הערכתנו, לעולם אסור לנו לשכוח שהערכה הגבוהה ביותר איננה ביטוי של מילים בלבד, אלא היכולת לחיות על פיהם." 

נוסח הוידוי מעלה תמיהות רבות: מדוע אנו מתוודים בלשון רבים? שכל אחד יתודה על חטאיו האישיים! וכי אנו מכים על לבו של חברינו? מדוע נוסח זה תוקן בסדר א' ב' אשמנו, בגדנו, גזלנו.. וכו' ואם חטאנו בחטא שאינו נמצא במקרה בסדר האותיות העקבי? או שחטאנו בשני חטאים המתחילים באותה האות? והשאלה הבסיסית ביותר על אמירת הוידוי היא: הרי אני רוצה להתנתק מהחטא, למה להחזיר אותי לשם? העיסוק בחטא וההלקאה העצמית, יכולה להפיל את השב, לאותם מחוזות מהם הוא חזר, רק לפני זמן לא רב, למה להחזיר אותו לתמונות שהוא רוצה לשכוח?

יש זמנים שהתפילה היא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף", בבחינת עני, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אדם להבל דמה. אין לו כל בטחון לעוד שעה, והריהו כחרס הנשבר וכחלום יעוף. אבל בעיקר תפילה לעני כי יעטף, מבחינת התסכול שלו: באיזו אופטימיות הסתכל בראשית השנה כלפי העתיד, והנה השנה עברה, ואדם מחפש לראות מה השיג, האם השיג מחצית ממה שקיווה לו?

כדי שאדם יוכל להיכנס לתהליך אמיתי של תשובה עליו לחוות בראשונה טעם זה של מבוכה. בנקודה זו מתחיל הוא לחוש כמה טיפש היה כשחטא. ה"ערב" משקף את "הרהור התשובה", את הכרתו של אדם כי חטא. עדיין ארוכה הדרך לפניו עד שישלים את תהליך התשובה, אך בהרהור התשובה טמונים זרעי התשובה. הרהור תשובה מתחיל בכך שהאדם מכיר בחטאו ומתוודה עליו.

כאשר מניות תחושת ההכרה בערך העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו האישיות של אדם נמצאות בשפל המדרגה, התשובה השגרתית, ה"נורמאלית", נראית כפתרון קוסמטי בלבד, שלא יצלח למאום. אדם עשוי לתקן עוולה כאן, ולמחות נקודה שחורה שם. אך באותה שעה לא די בכך. בשעה זו אדם זקוק לבריאה מחדש, ללידה מחודשת, להיווצר מחדש. כדי להיברא מחדש, אדם צריך ליצור כוחות חדשים וזהויות רוחניות מחודשות, בשעה שמנסה לרתום כוחות וזהויות אלו.

האם ישנו הבדל מהותי בין הטבילות והקידושים של יום הכיפורים לאלו של שאר ימות השנה, או שההבדל הוא כמותי בלבד – מספר הטבילות והקידושים גדול יותר?

האמנם יכול אדם להחליט מהיום למחר על דרך חדשה? מורגל בלשוננו הביטוי 'לפתוח דף חדש'. משמעו, לא נורא שהדפים הקודמים מקושקשים או מלאים בדברי נבלה. אנו נכסה אותם בדף החדש, ורק הוא יהיה לנגד עינינו. אך אם לא נתבונן בדף המקושקש ולא נקדיש זמן למחקו ולנקותו, חזקה על הדף החדש, שכעבור זמן קצר יהיה מקושקש כקודמיו. אם כן אפוא, איך מוחקים וכיצד מתקנים? האומנם יכול כל אחד מאתנו להתחרט חרטה עמוקה על כל מעשיו הרעים בשנה החולפת? וכלום ניתן לעשות זאת כל שנה?

בתפילות הימים הנוראים, אנו מודים במצבו הקשה של האדם: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". לאור תיאור קודר זה של מצב האדם, עלינו לשאול – כיצד אנחנו יכולים להגיע לרוחניות, לקדושה ולטהרה? האם האדם, עם כל מצבו הקשה, אכן יכול להגיע לכך, או שזהו בגדר חלום בלבד?

היום השמיני הוא יום של התגלות שכינה המונית, ואילו יום הכיפורים הוא דווקא יום של הסתרת השכינה מעיני העם.

מילוי יד אהרן ובבניו וטהרת המצורע מכוונים למגמה אחת והיא כינון זהותו של האדם מחדש. יש כאן מעין לידה מחדש, והדבר מסביר גם את בחירת התורה למקם את פרשיית היולדת לצד דיני המצורע, ולא עם הזב, הזבה והנידה, שלושת מחוסרי הכפרה האחרים. הלידה הזו מחדש מבטאת תהליך תשובה יסודי, שינוי מהותי של האדם…

אמנם, התורה אינה כותבת כלל שיש להרוג את השעיר, אלא רק לשלחו – "ושילח את השעיר במדבר". "מדבר", כמובן, הוא שטח פתוח, ולא צוק, ולכן מפשט הפסוקים נראה שיש לשחרר את השעיר במדבר, ולא להמיתו. מדוע, אפוא, סטה המדרש מפשט הכתובים וקבע כי יש להרוג את השעיר?

ייתכן שיש להבחין בין שתי בחינות של יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא גם יום טוב, אך גם יום כפרה. חלוקה זו אולי גם נראית באופן שבו מתוארים קרבנותיו.

"מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל" – אם כבר נאמר לעוונותינו , למה נאמר "לעוונות בית ישראל"?

הייתכן שמשה ויתר על חלומו הגדול – להיכנס לארץ ישראל, ובלבד שלא ייהפך למשנהו של יהושע?

הימים הנוראים הם לכאורה הימים הכי שמחים שיש: הזדמנות למחוק את כל החובות הישנים, להשתחרר מכל השטויות שנאחזו בנו במשך השנה ולנסות מחדש להיפטר מן המידות שאנו לא אוהבים בעצמנו. למה, אם כך, הם כל כך 'נוראים'?

מפשטי הכתובים, אם כן, עולה שיש דווקא עניין להיכנס לקודש הקדשים עם הציץ, החושן, האפוד והמעיל. מדוע, אפוא, קובע הספרא שהכהן הגדול אינו נכנס בבגדים אלו לפני ולפנים?

מה היו עושים בבית המקדש, אם השעיר שאמור להשתלח לעזאזל היה מת לפתע באמצע היום?

הלא בדיוק לפני שנה, כאשר בחנו את דרכינו בשנה שחלפה, זוכרים אנו שהתוודנו בדיוק על אותם חטאים, ואף קיבלנו על עצמנו שלא לעבור עליהם שוב. והנה, רק חלפה לה שנה, ושוב אנו מגלים שחטאנו באותם חטאים ונדרשים לקבל על עצמנו שלא נעבור עליהם להבא..

יש משמעות לעבודתנו גם כאשר אנחנו בדרגה נמוכה, בלי יכולת לעבור את הסף אל תוך הקדושה. גם התפילות שלא בכוונה, וגם המצוות שעשינו מתוך הרגל או מתוך אינטרס – הופכות לזכויות אמיתיות, כיוון שאפשר לעשות תשובה לא רק על העבירות אלא גם על המצוות שעשינו.

הכפרה של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. בעלי הקורבן הם כלל ישראל. הכפרה של "בעיצומו של יום מכפר", זו הכפרה שיש לנו עתה "כי ביום הזה יכפר עליכם", היא כפרה לפרט וכפרה לכלל, כפרה ליחיד וכפרה לכנסת ישראל. ואולם, הכפרה של השעיר בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היה בה כלל כפרה לפרט.

באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה…

כתוב על הימים הללו "דרשו את ה' בהמצאו" הם ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, שהשי"ת ממציא את עצמו ומתקרב אליהם, אבל הרי השי"ת מצוי בכל השנה "מלוא כל הארץ כבודו"?

שבעה משקים הם :דבש, דם, מים, שמן, יין, טל, וחלב.
ולכל חג מהחגים יש את העניין המיוחד שלו שמתמצא במשקה מיוחד זאת אומרת הלשד של החג מתמצא במשקה.

שתי עצות טובות לגישה ולהתנהגות שלנו לקראת בקשת הכפרה ביום הכיפורים.

כשהאדם שב בתשובה, מתברר שהחטא מעולם לא היה חלק ממנו, מאישיותו. לכן הוא מצליח לנער את החטא מעליו, וניתן למחול לו על עוונו

שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעונך – לכאורה קשה, הרי "עוון" הוא חטא במזיד, ואם כן מדוע נאמר "כשלת" – ביטוי ממנו משמע שמדובר בסך הכול במעידה?

רבים מגדולי האחרונים התחבטו כיצד להגדיר מבחינה הלכתית את ימים אלו, אמנם מבחינת הלוח העברי ימים אלו נחשבים כחלק מחודש תשרי כחלק מהשנה החדשה, אבל מבחינה דינית נותרה השאלה כיצד להתייחס אליהם,מצד אחד כבר נכתבנו בראש השנה,מאידך עדיין לא נחתמנו …

על עשרת ימי תשובה קרא עוד

התשובה עיקרה אינו בריחה מן החטא (עם כל חשיבותה) אלא תשובה אל ה'.

כאשר הסליחה משכחת את הצער שגרם הזולת, יורד עמה גם הרצון לנקום בזולת על הצער שגרם לנו. על היכולת לסלוח באופן כזה יש להודות לאל.