לדון לכף זכות, או להוכיח?
בפרשת קדושים העוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו, יש שני פסוקים שלמרות שסמוכים אחד לשני, נראים כסותרים האחד את השני. על "בצדק תשפוט את עמיתך", מביא רש"י על כך את דרשת חז"ל שכוונת הכתוב:"והוי דן את חבירך לכף זכות". ומיד נאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", מצווה שלכאורה לא ניתן לקיימה בשעה שדנים את חברינו לכף זכות…
עוד יש לשאול על כך שפעולה זו של לדון לכף זכות, מכונה בפי התורה "צדק", עד שהיא קוראת אלינו "בצדק תשפוט את עמיתך", וכי לזה צדק יקרא? הרי צדק משמעותו שורת הדין, וכי שורת הדין היא המחייבת שנדון לכף זכות? לכל היותר היינו מכלילים זאת במוסר, בחסידות, בלפנים משורת הדין, אך ודאי לא במושג ה"צדק".
בפרשת אחרי מות שנקראת לרוב אף היא באותה שבת, אנו קוראים על הצווי לכהן הגדול להכנס לקודש הקודשים דווקא בבגדי לבן כמו שנאמר: "כתונת בד ומכנסי בד יהיו על בשרו", דרשו חז"ל: "מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטגור נעשה סנגור אלא בארבע ככהן הדיוט וכולן של בוץ". שואל הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בפירושו "אוזניים לתורה" – לשם מה היה הכהן הגדול ביום הכיפורים פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן פושט בגדי לבן ולובש מחדש בגדי זהב, הרי טענת אין קטיגור נעשה סניגור היתה צריכה להיות בכל היום הקדוש, הן בעבודות פנים והן בעבודות חוץ, מדוע דווקא אומרים זאת בעבודות הנעשות לפני ולפנים בקודש הקודשים, ולא גם בעבודות הנעשות במשך כל היום מחוץ לקודש הקודשים?
ההבדל קובע רבי זלמן סורוצקין זצ"ל נמצא במהות מצוות התוכחה, אין שום ספק שאם אנו רואים איש או אישה עוברים על דת משה וישראל הרי שחייבים אנו למחות בידם עד כמה שאפשר, אבל במה דברים אמורים? כשמוכיח מדבר אל העם או אל יחיד, אזי חובה עליו לעמוד בפרץ ולהוכיח את העם על פשעם וחטאתם. אולם מאידך גיסא בשעה שהרב או המוכיח מדבר ומתפלל לפני הקב"ה, אז עליו ללמד רק זכות על ישראל ולמצוא תירוצים על עוונותיהם ופשעיהם. אפילו בדרך עקלתון ורחוקה חייב הוא לחפש זכויות, ועליו לדבר אך ורק טוב וחסד על ישראל לפני הקב"ה. כך שלדון לכף זכות אינו סותר את מצוות התוכחה שהיא קיימת בכל הזמנים, אלא שהיא מתייחסת כלפי בורא העולם וההוכחה מתייחסת לזרז ולמנוע שתתבטל תורה ומצוות מישראל.
זה השוני בבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים, בשעה שהכהן הגדול עובד ביום הקדוש בשנה בעזרה המלאה בכהנים וישראלים שבאו לראות בעבודתו, לובש הוא את בגדי הזהב שלו אף על פי שעל ידי זה הוא מזכיר את חטא העגל. אין בזה כלום, אלא אדרבא יראה העם ויזכור את אשר הקצפנו לה' אלוקינו ויבוש אל ה' המרבה לסלוח. אבל בשעה שנכנס לקודש הקודשים, לפני ולפנים, להתפלל על עם ישראל,אז בודאי אין שום ענין של תוכחה, וכל שכן שעליו לסלק כל דבר המזכיר את עוונות בני ישראל. לכן פושט את בגדי הזהב שממנו נעשה העגל ולובש בגדי בוץ לבנים שהוא סימן למחילת העוונות.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל שפעם אחת הלך בתשעה באב ברחובה של עיר וראה אדם מישראל יושב על המרפסת של ביתו ואכל את סעודתו בפרהסיא, נטפל אליו רבי לוי יצחק ואמר לו: בני בודאי שכחת שתשעה באב היום! לא רבינו, משיב הלה זוכר אני כי היום תשעה באב! אולי אינך יודע – חזר רבי לוי יצחק ואמר שוב: שתשעה באב הוא יום צום ואסור לאכול ולשתות בו. יודע אני שתשעה באב תענית ציבור הוא – השיב הלה בעזות מצח. בודאי חלוש אתה והרופאים אסרו עליך את התענית – ניסה רבי לוי יצחק לחפש לו זכות, חס ושלום – השיב הלה כשהוא מחייך בריא ושלם אני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרום וקרא: ריבונו של עולם ראה כמה מידת האמת של יהודי מגעת, נוח לו ליהודי זה להשים את עצמו רשע ובלב שלא להוציא שקר מפיו.
סניגורן של ישראל ודאי הוכיח את אותו יהודי, אולם כלפי הקב"ה התבטא תמיד כדברי סניגוריה. אלו המצוות שנאמרו בפרשת קדושים: מחד בצדק תשפוט את עמיתך – כלפי הקב"ה, אצלו תלמד תמיד זכות על חבירך, כי אז יחשב הוא צדיק כמו שפירש הבעש"ט שאין נגזר עם שום אדם גזר דין אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן, כי בודאי אם לו בפירוש על עצמו, יכחיש ויאמר שאין הדין כן, על כן מראים לו אדם אחר שעשה מעין מעשים ועליו הוא פוסק את דינו ,הרי שבהיותך מליץ יושב על חבירך נחשב אתה לצדיק כלפי הקב"ה ביחס גם למעשיך.
אולם אין זה סותר אותך מלהוכיח את חבירך, גם אם אתה מוסרו ודנו לכף חובה.
כבר אמרו חז"ל: כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו – במידה שננהג כלפי חבירנו כך יתנהגו כלפינו.
(מתוך אתר הכותל, בשם רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ)