"כי נשני אלוקים" – מסליחת העבר להפריית העתיד
לאחר עליית יוסף לגדולה במצרים, מספרת התורה: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב..;ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי; ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי" [בראשית, מקץ, מ"א, נ-נ"ב].
ויש לתהות על טעמו של יוסף לקריאת בנו הבכור "מנשה". מה משמעות המילה "נשני"? תרגום אונקלוס, וכמוהו תרגום סעדיה הגאון לערבית, תרגמו מילה זו ל: "אנשיאני" שמשמעותה – השכיחני. ואם כך, מה בדיוק שיכח ה' מיוסף? והאם יש לשבח לאל על כך?
בעל ההרחב דבר, בעקבות המדרש רבה, מסביר: "והנה יותר ראוי לומר את עניי [ששיכח ה' את עניו של יוסף – י.מ.], ומשום הכי דרשו…[ש]יוסף שכח תלמודו, שנאמר: כי נשני אלוקים את כל עמלי, ולהלן [משלי, ט"ז, כ"ו] הוא אומר: נפש עמל עמלה לו..". לפי זה עמל, הוא עמלו של האדם בתורה. האמנם היה לו ליוסף להשתבח בשכחת עמלו בתורה עד כדי קריאת שם בנו הבכור – מנשה – על שם כך?
"והוא פלא, איזו הודיה לה' שייך על זה?" – תוהה בעל הרחב דבר ומסביר – "אבל הענין..שיוסף הצדיק לא היה שוקד בתורה כל כך, ועל כן נענש באשת פוטיפר, והיה משכח [את תורתו – י.מ] מעט מעט ולא מאונסו כל כך, והיה [לו ליוסף – י.מ.] להצדיק הלז מזה רוב צער, אך עתה שהזמין ה' לידו עסק של טורח ציבור שהוא גם כן משכח תלמודו…והוא חשוב כתלמוד תורה [כדאיתא בירושלמי, ברכות, פרק "אין עומדין"] העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה, ומכל שכן במקום פיקוח נפש [כפי שהיה בעת הרעב במצרים – י.מ.] על זה נתן הודיה לומר כי נשני אלוקים וגו' ולא מעצמו".
לשון אחרת, משעלה יוסף לגדולה והתעסק בצרכי ציבור בעת פיקוח נפש, היתה לו סיבה מוצדקת בדין לאי התעסקות בלימוד התורה שהביאה אותו לשכחת עמלו בתורה, ולא סיבה הנובעת מעצלנות או סיבה אחרת התלויה בו בלבד, ועל כך הודה יוסף לה'.
ועדיין יש לתהות על חלקו השני של הטעם: "כי נשני אלוקים (1) את כל עמלי (2) ואת כל בית אבי", כפי שבעל הרביד יוסף תוהה: "לכאורה קשה, איזה שבח הוא זה במה ששכח את כל בית אביו? בשלמא כל עמלו, היינו: צערו כפירוש האונקלוס, על זה נכון ליתן תהלה ועוז למרחמו, אבל במה ששכח את כל בית אביו, מה שבח הוא זה שבשבילו קרא שם בנו הבכור מנשה?" הרביד יוסף מפרש עמלו=צערו. קרוב יותר לתרגום יונתן בן עוזיאל את המלה עמלי=לאותי. ולתרגום סעדיה הגאון לערבית: עמלי=שקאי, דהיינו: טרח, קושי.
איך אדם כיוסף הצדיק יכול להודות לאל שהשכיח ממנו "את כל בית אביו"? מסביר בעל הרביד יוסף את הפן שהיה מקום לשבח עליו כך: "אולם יש לומר, דהפירוש הוא כן שנתן שבח במה ששכח כל מה שעשו לו בית אביו. כי מטבע האדם, אם יעשה לו חברו רעה גדולה שיצפה לנקום נקם מהאיש שעשה לו הרעה הגדולה הזאת ובפרט שגרמו לו צער גדול כזה שישב בבית האסורים שנים עשר שנים. ואף שעלה אחר כך לגדולה, מכל מקום הם נתכוונו לרעה, כמו שאמר להם [יוסף לאחיו]:'ואתם חשבתם עלי רעה ואלוקים חשבה לטובה'. ואם כן, היה לו לשמור ולצפות מתי יבואו לידו לנקום מהם. מכל מקום הוא בצדקו שכח את כל בית אביו, היינו את מה שעשו לו בית אביו, שגרמו לו יסורים גדולים וצער כל כך, ועל זה נתן שבח והודיה להקב"ה, שיוכל להיות במדרגה כזו לבלי לצפות לקחת נקם מהם".
לשון אחרת, יוסף מודה לה' על כך שהביאו למדרגת התעלות כזו שמחקה כל רצון נקמה טבעי מצדו לאחיו על כל הצער והייסורים שגרמו לו. ההימצאות במדרגה כזו היא שמאפשרת סליחה אמיתית וכנה מצידו לאחיו, כפי שמסופר לנו מאוחר יותר בסוף פרשת ויחי [נ, י"ז ואילך] כאשר אחי יוסף חוששים מנקמתו עם מות האב יעקב, ויוסף מרגיע את אחיו: "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".
מצויים אנו בימי חשבון נפש, ימים בהם מצווה כל יהודי לבקש סליחה מיהודי אחר בו פגע, בין בשוגג ובין במזיד. ויש לנו ללמוד מיוסף על האופן שבו יש לסלוח לזולת, ועד לאיזה עומק יש לסלוח, עדי כדי שכחה כל הצער שגרם הזולת לך. כאשר הסליחה משכחת את הצער שגרם הזולת, יורד עמה גם הרצון לנקום בזולת על הצער שגרם לנו. על היכולת לסלוח באופן כזה יש להודות לאל.
כיצד קשור שם בנו של יוסף "אפרים" לשכחת הצער שגרמו לו אחיו? הטעם לשם זה: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי". שכחת צער העבר שהסב הזולת מאפשרת לאדם להתמקד בהווה ובעתיד, לעסוק בפריון וביצירה גם במקום שהוא "ארץ עניי", שהיא ארץ גלות, ארץ שהמגורים בה לא היו העדפתו של יוסף. וגם מכך יש לנו ללמוד: הסליחה האמיתית אינה נחוצה רק לאדם הנסלח [זה שאנו סולחים לו על הצער שגרם לנו], אלא היא חשובה גם לסולח [זה שנפגע]. היא מאפשרת לסולח לשכוח את העבר המצער ולצעוד להווה ולעתיד מפרה וטוב יותר. ואולי משום כך, קרא יוסף תחילה לבנו הראשון מנשה, ורק לאחר מכן אפרים. שכחת העבר המצער, מבטיחה את הפריית ההווה והעתיד.
ואם כך, נמצאנו למדים, שימים אלו, ימי בקשת הסליחה של אדם מחברו, היא מתנה גדולה שהעניק האל לכל אחד מאיתנו; לאפשר לנו בעצם בקשת סליחה אמיתית ממי שחס ושלום פגענו בו; להבטיח לעצמנו שהשנה הבאה תהיה פוריה ומפרה, שנה של התעסקות בצעידה בהווה ולעתיד במקום הפניית אנרגיות והתעסקות בצער העבר ובנקמתו.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)