“ממך ואליך”

פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה – תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב “וככל אשר נצטוו כן עשו”?

ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו: לביאור כפילות פרשיות המשכן

אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר “ויעשו העם כדבר משה”, בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי.
בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.

“ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם”

במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.

“מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו”

בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה “פקידה” ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו.
בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר.
זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.

“ולא ישאו עוון ומתו”

מה טעם ראתה התורה להשמיט את הציץ והמכנסיים מרשימת הפתיחה של בגדי הכהנים?

“הבית והחוץ”

פרשת תרומה עוסקת בגבול הדק אך המשמעותי בין הבית לחוץ. בית המקדש נועד כדי ליצור מקום שיבדיל בין הקודש ובין החול. אך אם נסתכל ברזולוציה קרובה יותר נגלה אולי תמונה מורכבת יותר.

“ועשית מנורת זהב טהור”

לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר.
בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.

“כולנו מכורים”

עבד עברי אמנם לא שכיח כמצוות אחרות אך יש בו מן היסודות שבכל התמודדות רוחנית. יש בו כדי להצביע על הקושי הגדול שבהתגברות הרוח על החומר.

“כי המשפט לא-לוהים הוא”

עם תום מעמד הר סיני מוצגת בפני העם סוללה של משפטים. המפרשים נחלצו לבאר את סדר הדברים, היות וסדר זה אינו נראה לעין. אנו נבקש להתמקד בפן אחר, שמותיר ערפל בשמי הפרשה.

“אתה שומע?”

אנשים נוטים לחשוב ששמיעה היא פעולה פסיבית, לשבת ולהקשיב. לפעמים זה עובר ליד האוזן, לפעמים נכנס משהו פנימה. אך הקשבה אמיתית היא פעולה אקטיבית. “הקשבה פעילה” היא פעולה שדורשת מאמץ, ריכוז, נכונות ועוד ..

“שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהים עִמָּךְ”

אם יתרו כבר הלך לדרכו בספר שמות, כיצד אנו מוצאים בספר במדבר שמשה עדיין מנסה ממנו להימנע מצעד שכזה?
על דרך הפשט, יתכן היה להסביר את העניין בכך שהתורה מבקשת לחבר את קצוות העלילה, ולהמשיך מהנקודה בה היא עזבה אותה. אמנם, על פי דרך זו נצטרך לבאר מדוע הדיאלוג עם יתרו מהווה יריית הפתיחה לסיפורי התלונות המתוארים אחריו. לשם כך, עלינו להתמקד בהיבט אחר במהלך התפתחותו של עם ישראל.

הפסיכולוגיה של הקנאה

מאחר והתורה פירטה את סוגי החימוד – מבית ועד רכוש נייד – מדוע סיימה במילים ” וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶך”? הלא העיקרון ברור ומובן היטב מהפירוט הכתוב עד כה.

פריחה ניסית

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

“וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ”

הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.

תובנות מפרשת השבוע

א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים.

“מזג האוויר”

עם שלם של עבדים, באמת משנה להם באיזה חודש הם יוצאים? יש כאן גאולת הנפש וגאולת הגוף, של עבדות איומה במשך מאות שנים, האם מזג האויר בזמן השחרור הוא רלוונטי? לא היה עדיף לצאת כמה חודשים קודם לחודש האביב הנעים, בעיצומו של החורף, לחירות?

“אני שולח את כל מגפותי”

אנו מוצאים את עצמנו במעגל אירועים שחוזר על עצמו. ה’ מכה את מצרים, אז פרעה נרתם לבקש כל דרך אפשרית לסיים את אסון הטבע שנפל על מצרים. לעתים הוא אף מבטיח שישלח את ישראל מארצו. הסבל נפסק, ופרעה שב לעמוד בסירובו. ברם, במסכת אירועים זו נוטלים חלק פרעה, משה ו-ה’. בני ישראל, לעומת זאת, נאלמו דום ונעלמו מן התמונה. האם ניתן לשער את התחושות בקרב העם הצופה במתרחש?
איך ליוו את התפתחות התהליך “השגרתי” בדמות התראה, מכה, הבטחות שווא, הסרת המכה וסירוב. האם במשך הזמן לא התגנב לליבם חשש שהמאמץ לא יישא פרי? מהו פשר ההתנהלות הזו ביחס למכות?

“יופי של גלות”

הקושי הגדול ביותר הוא, לראות אדם במצב קשה והוא אינו מודע למצבו. טוב לו שם, הוא לא רואה שום צורך לשנות, גם כשהוא יוצא, הוא רוצה לחזור. זוהי גלותה של הנפש, זה “הקוצר רוח” מ”העבודה הקשה”.

“למה זה תשאל לשמי”

כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להבין את עצם כוונתו של ה’ בחילוף השמות בין השם ש-די לשם הוויה, את הנכונות לשימוש בשם זה או אחר בתקופת האבות, ועל משמעות הדבר. אך מעבר לכך, מתבקש הסבר לעצם התמקדות הבורא בשמותיו, בעוד טענתו של משה כלל לא התייחסה לכך. התלונה של משה כוונה כלפי חוסר הצלחתה של משימתו להוציא את ישראל ממצרים. מה היה חסר בתשובתו של ה’ אם לא הייתה כוללת את הדיון בשמותיו?

“מבחן המעשה”

דמיינו את עצמכם צועדים על שפת היאור כבת פרעה. והנכם מביטים למרחב ורואים תיבה שטה במים אי שם, בעומק. היש הגיון בנסיון נואש להושיט יד? כל בר דעת מבין, שאם אין לך אפשרות אין טעם לנסות?

“כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה”

להבדיל מיוסף, שנות המשבר שחווה משה הן אילמות, ואין לנו מידע על הלך רוחו. ברם, פעמיים פוצה משה את פיו, ושתיהן באמצעות שמות ילדיו.

מהו עונשו של הגנב

פרשת מקץ מסתיימת באירוע הדרמטי שבו נמצא גביע הכסף של יוסף באמתחתו של בנימין. לאחר שהתאושש מההלם, הציע יהודה שהאחים כולם יהפכו להיות עבדים ליוסף, כעונש על גניבת הגביע. תגובתו של יוסף להצעה זו הייתה חד משמעית: “ויאמר: חלילה לי מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם”. מניסוח תגובתו של יוסף ניתן להסיק כי הפיכת בנימין לעבד היא צעד המתבקש על פי שורת הדין והצדק, וממנו אין לסטות; אלא, שדבר זה מעלה תמיהה: הרי בנימין והאחים בודאי היו מוכנים להחזיר את גביע הכסף ליוסף, ואף לשלם קנס נוסף אם יש בכך צורך. מהי אפוא ההצדקה המשפטית למכור את בנימין לעבד?

מה שמעה אוזן בהר סיני?

ברציעת העבד בפרשת משפטים כא, ו נאמר “…והגישו אדוניו אל האלוהים…ורצע את אוזנו במרצע” וגו’.
רש”י העתיק “ורצע את אוזנו במרצע” והביא מהמכילתא “…ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר איברים…? אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוזן…ששמעה על הר סיני ‘לא תגנוב’ והלך וגנב תירצע” וכו’.

אלא שהרי על “לא תגנוב” בפרשת יתרו שפירש “בגונב נפשות הכתוב מדבר”…?

“קומי אורי כי בא אורך”

“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן, ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים” (שמות ב’). הגמרא בסוטה יב ע”ב מביאה מספר דעות בשאלה מה ראתה יוכבד בבנה, במשה, שבגללו קבעה “כי טוב הוא” והצפינה אותו. הדעה האחרונה מובאת גם ברש”י על הפסוק: כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה. מהי משמעות האור שראתה יוכבד? מדוע האור היה חשוב עד כדי כך שיוכבד הסתכנה בהצפנת הילד?

חודשים ושנה בלוח העברי

מקביל לציווי “זכור” ו”שמור” על השבת, מצווה התורה “זכור” ו”שמור” גם על הלוח: “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”, ו”ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. שתי המצוות הללו – השבת וקביעת הלוח – מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.

בין הר סיני לאהל מועד

כאשר מלכים או שליטים נפגשים במפגש פסגה גורלי, דאגתם העיקרית היא לכונן מסגרת של מפגשים עתידיים. החשש הגדול הוא שמא המפגש יהפוך לחד-פעמי, ולא יהיה לו המשך. לכן, פעמים רבות עוסקים במפגשי פסגה דווקא בשאלה המשנית-לכאורה – כיצד הופכים את הפגישות לקבועות.

ל”ט אבות מלאכה – מניין?

כיצד הגיעה הגמרא למניין ל”ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא ‘מספר קשיח’: האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל”ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור’ שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל”ט תולדות לכל אחת מל”ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל”ט?

חכמת לב

חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של “חכמת לב” הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: “וכל אישה חכמת לב בידיה טוו”, מה היא אותה “חכמת לב” שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה’? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?

אלוהי מסכה לא תעשה לך

בפרשת “ויקהל” המלה מסך מופיעה בשלושה הקשרים שונים הקשורים למשכן: פרכת המסך, מסך הפתח לפתח המשכן, מסך שער החצר. רש”י מפרש פרכת המסך- כפרכת המחיצה.
אם נתייחס למסכה כאל מסך ולמסך כאל מחיצה, כי אז נוכל לספק לציווי “אלוהי מסכה לא תעשה לך” שלושה פירושים עכשוויים.

מדוע עשו בני ישראל את העגל?

ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה’. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך – אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב”ה.

תרומה ונדבה

במה זכתה מחצית השקל למה שלא זכו כלי המשכן? וכי אי אפשר היה לשלב את תרומת מחצית השקל עם שאר תרומות המשכן, שהוזכרו בתחילת פרשת תרומה?

המדד לנתינה

אם השתכנענו לתת צדקה, לפחות נעשה זאת בשלימות, בלב שמח ובנפש חפצה, ואז נזכה לראות את תרומתנו מתקבלת לרצון לפני אדון הכל.

למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן

לכאורה, ניתן היה לחשוב שהמשכן, המקדש וקדשיו הם החלק המרכזי של התורה, ואינו תלוי בשום דבר אחר. בניגוד לכך, הנביאים כולם – החל משמואל, עבור דרך ישעיהו וירמיהו ועד עמוס ומיכה – קובעים באופן נחרץ כי עשיית צדק ומשפט קודמת למקדש.

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”

מדוע מפרטת התורה באריכות כה רבה את אופן בניית המשכן? אפילו אם יש צורך בציור מראה המשכן ומקומו של כל כלי – מה צורך בתיאור מפורט של אופן הבנייה של כל כלי? זאת ועוד; המשכן הוא רק מבנה זמני, ולדורות הוא מוחלף בבית המקדש הקבוע. מדוע, אפוא, מקדישה התורה פרשיות מרובות כל-כך כדי לתאר את מראהו, מרכיביו ואופן בנייתו?

“ועשית מנורת זהב טהור”

דומה, כי הקב”ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב”ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.

מיהו עבד עברי?

האל היחיד שלא היה מוגבל לטריטוריה מסויימת היה האל של הנדכאים, המסכנים והעבדים – חסרי הלאום והטריטוריה. זהו “אלוקי העברים”, שאין גבולות לשלטונו, והוא יכול להציל את המאמינים בו מכל טריטוריה ומכל מקום.

עשרת הדברות

במקרא, אנו מכירים את שני סוגים הניסוחים: ניסוח מנומק לצד ניסוח מצווה. לשבע מצוות בני נח מצרפת התורה טעמים: “שופך דם האדם – באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם”. לעומת זאת, בעשרת הדיברות הניסוח הוא מוחלט: “לא תרצח”.

בלדה לאיש הקטן

ממכות מצרים ניתן ללמוד כי כאשר האדם אינו מבטל את רצונו מפני רצון הבורא, ושם ביטחונו ביכולותיו הגופניות, השכליות, הכלכליות או הכוחניות, יגרור הדבר זעזוע כדי להביאו להכרה בצורך להכניע את לבו לפני בוראו.

לשחות נגד הזרם

כשחיפשו חז”ל את הסיבה מדוע זכו בני ישראל לצאת ממצרים, אמרו: “בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתרים שלהם ולא נפרצו בעריות”. האומנם? וכי מה הקשר בין שינוי השם או הלבוש לבין הזכות לצאת ממצרים?

עבודה ה’ – על י”ג מידות וההליכה בדרכיו

לפני כמה שנים שמעתי מהרב אביגדור נבנצאל שליט”א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, סיפור על עניינם של י”ג מידות הרחמים. הסיפור עוסק בזוג זקנים המגיעים אל הרופא לקבל טיפול למחלתו הקשה של הבעל. הרופא, רושם מרשם לחולה ומזהיר את האישה

“ותצאן כל הנשים אחריה”

אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל – כולן פועלות בדיוק להפך מה”אידיאליסט המובס” שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.

פסח מצרים ופסח סדום

עוד קודם לפסח הראשון שחגגו ישראל ערב היציאה ממצרים, כבר מוזכר חג הפסח בפירוש רש”י. בפרשת וירא, על הפסוק המתאר כיצד לוט הכניס את המלאכים לביתו ועשה להם מצות, מעיר רש”י: “פסח היה”. מעודי תמהתי, וכי מפני שאפה לוט מצות – פסח היה? ומה בכלל מקום לחג הפסח לפני יציאת מצרים? מן הסתם, לוט אפה מצות כי הוא מיהר, ולא היה סיפק בידו להכין לאורחיו לחם; אך מה בין זה ובין פסח?

“החודש הזה לכם ראש חודשים”

על אף שהתורה מתחילה למעשה במילים “בראשית ברא א-להים”, רבי יצחק מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחלק המשמעותי של המצוות מתחיל דווקא בפרשתנו, בציווי “החודש הזה לכם”.
אמנם גם בחומש בראשית פגשנו מספר מצוות (פרייה ורבייה, שבע מצוות בני נוח, ברית מילה וכו’), אך זו המצווה הראשונה שעם ישראל זוכה לשמוע.
מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה במצוות שניתנו לעם ישראל כאומה שלמה?

ברית המילה וברית בין-הבתרים

ברית המילה היא ברית טבעית, על-היסטורית ולא-מותנית. היא נוקטת בשם אלוקים, כיוון שמרגע הברית – בחירת ישראל וסגולת ארץ ישראל הפכו לחלק מהטבע. ברית זו היא ברית הנטמעת בסדר הטבעי של העולם, ואינה משתנה לאורך כל הדורות. לעומת זאת, ברית בין-הבתרים – יסודה מהפכה וחידוש. עם ישראל ישלוט בארץ ישראל כאשר יבשילו הנסיבות ההיסטוריות לכך, ומטרתו תהיה לבנות בארץ חברת מופת, שתפיץ את שם ה’ בעולם. מסיבה זו, ברית בין-הבתרים נוקטת בשם הוי”ה, המסמל חריגה מהטבע.
שתי הבריתות מתחברות לאחת בפתיחת פרשתנו.

“ואומר לך בדמייך חיי”

מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה’ להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה – גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?

האמת שמאחורי הגמגום

מדוע לא ריפא אותו אלוקים את משה מגמגומו? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו”דבריו יהיו נכונים יותר”? הלא הוא שם פה לאדם!

חטא העגל על פי ספר הכוזרי

כיצד ייתכן שעם ישראל כולו עזב את ה’ ועבד עבודה זרה, מייד לאחר המעלה הגבוהה שהגיע אליה במעמד הר סיני? זאת ועוד; כזכור, ריה”ל מסביר שכל עם ישראל זכה לנבואה במעמד הר סיני, והוציא בכך את סגולתו הא-לוהית מן הכוח אל הפועל. כיצד ייתכן שזמן כה קצר לאחר מכן, הגיע העם לקיצוניות השנייה – לעבודה זרה?!

“וממכותייך ארפאך”

בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.

עם ישראל ולימוד התורה

ברור שגם המקדש עצמו אינו המטרה הסופית. אפשר לדבר על מטרה נעלה ואמורפית יותר כמו “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”, אך נוכל גם להתמקד במטרה ממשית יותר – “לקרב ישראל לאביהם שבשמים”.

“ככל אשר צוה ה’ את משה”

כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מיעוט

הבאת נדבת המשכן ותיקון חטא העגל

מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?

“ככלותו לדבר איתו”

בכל לימוד שהוא, בתחילה הרב מלמד והתלמיד מחקה אותו וחוזר על דבריו. במצב זה, התלמיד הרי הוא כקוף אחר בן אדם – אמנם קוף חכם, אך חקיין ותו לא. אין הוא נמצא במקום בו נמצא הרב. לאחר סיום הלימוד, עומד התלמיד על עצם העניין. הוא אוחז בשכלו לא רק את האמירות החיצוניות של החומר הנלמד אלא החומר הופך לחלק ממנו. אינו דומה החוזר על דברי הרב למי שעומד על דעתו של רבו, ובעצם שותף לתורה שאותה הנחיל לו האחרון.

“וראית את אחורי ופני לא יראו”

אמר רב חנא בר ביזנא א”ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב”ה למשה קשר של תפילין” (ברכות ז ע”א)
ראשית – מה פשר ההתגלות הזו למשה? ושנית – מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י”ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?

“בא אל פרעה”

דרך זה שהקב”ה אומר למשה רבינו ע”ה “בא אל פרעה” ולא משתמש בצורת הביטוי “לך אל פרעה” ניתן לקבל ב”ה חיזוק לאחד מכללי היסוד של היהדות, שהרי כל מקום שמשה רבינו היה ועתיד להיות בו כמו כל שאר הברואים בעבר,

אליהו ועובדיה – על היחס לכלל ישראל

בפני האדם עומדת השאלה עד כמה הוא יכול להשפיע. אפשר להיות אדם עם עקרונות ולהישאר בחוץ ולא להשפיע, ואפשר לוותר על עקרונות מסוימים, אבל להצליח להציל משהו, וכל אדם יכול לבחור היכן הוא בוחר להיות.

גדולתו של אהרן

אהרן נבחר לאחר חטא העגל, ולא רק כי הוא היה ברירת המחדל. בגלל מעשהו זכה אהרון לכהן לה’.

פרשת תצווה – “על לב אהרן”

אהרן הוא גם ‘הלב’ של עם ישראל. הוא שומע ומכיל בתוכו את מכאובם וצערם, ואת שאיפתם לקרבת ה’. כמו הכהן הגדול, גם הצדיק שבכל דור מביא את תפילותיהם של ישראל לפני ולפנים ומזכיר את שמותיהם. הצדיק אינו אחראי רק על מי שמגיע אליו להשיח את צערו, אלא מצודתו פרושה במעגלים רחבים יותר סביבו

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”

השראת השכינה מבטאת את הקשר החי שבין התורה לנותנה. אין חיי תורה שלמים בלי השראת שכינה, הן בכלל – במשכן ובמקדש – והן בפרט – בלבו של כל אחד.

האדם בונה את העולם

הפער בין דור המדבר לדור הכניסה לארץ בא לידי ביטוי גם בפער שבין המשכן למקדש. במשכן, ה’ אכן השכין את שמו. אולם במקדש, ה’ מצפה מן האדם שיקרב את שמו.

פרשת תרומה – “ואפילו במילי דשטותא”

“מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. (שמות כ”ה ב)
מפשט הפסוק ניתן ללמוד שאפשר לקחת לעבודת ה’ מכל אדם שיש לו רצון אמיתי לכך. על פי הדרש, אפשר להפיק תועלת מכל דבר שברא הקב”ה בעולם.

פרשת משפטים – המלווה בריבית

כולנו ניזונים מאוצרו של מלך. לעיתים לא רואים זאת, ולעיתים לא רוצים לראות זאת – אך כך הם פני הדברים. המלווה בריבית לוקח בנקודה זו צעד אחד נוסף למטה: לא רק שהוא תופס את רכושו כשייך לו באופן בלעדי, אלא שהוא מסיק מכך שמותר לו לפגוע באחר ולעשוק אותו בצרתו.

“והא-לוהים אנה לידו”

“ולמה תצא זאת מלפניו”? מדוע גרם ה’ לאדם תמים לרצוח בשוגג אדם אחר?

הישג חלקי הוא הישג

אדם צריך ללמוד שהוא ייפטר מהעולם מבלי שחצי תאוותו בידו. לא מדובר רק בשאיפות חומרניות, אלא גם בשאיפות מעולם הרוח.
אסור לאדם לוותר על שאיפותיו. הרמב”ם מדבר על יכולתו של כל אדם להגיע לדרגת נבואה, ואסור לנו לוותר על חלום זה. אבל מצד שני, כאשר אנו מגלים את הכישלונות שלנו, עלינו לדעת להתמודד איתם.

“שמעו ותחי נפשכם”

השמיעה – הכח להקשיב לדבר ה’, להטות אוזן ולפתוח את הלב לאמירות ודרישות המצויות מחוץ לעולמו הפרטי של האדם – היא המפתח לרפואה כללית.

בית המקדש ובית המדרש

מדוע עם ישראל אינו יכול לחיות בחוויה רוחנית ובמתח גבוה למשך זמן רב? ככל אדם, גם אצל עם ישראל עלול להתפתח עם הזמן זלזול בחוויה המשמעותית הזו. כאשר אדם חווה חוויה כלשהי בתדירות גבוהה היא מאבדת את ערכה ומשמעותה עבורו. אי אפשר לערוך חתונה כל ערב, עם תזמורת וסעודת מלכים, ולא רק בגלל השאלה התקציבית.

מניעות בעבודת ה’

אחרי כל השנים במצרים, בתוך חיי סיר הבשר, באמת לא פשוט לקבל תורה. עד שסוף סוף אנו מחליטים לנסות לשדרג במעט את מצבנו הרוחני, ואף מצהירים “נעשה ונשמע!” – פתאום עולם הקדושה נראה מפחיד, בוער באש עד לב השמיים, ובעיקר – מאוד מאוד מעורפל…

פרשת “בשלח” – יציאת מצרים

אמנם היה קשה לבני ישראל לצאת ממצרים אך קשה אף יותר היה להם להוציא את מצרים מתוכם, את כל האמונות הזרות, המנהגים הזרים, ההרגלים השליליים, תחושת העבדות, רגשי הנתיתות, החרדות והפחדים, או בשלוש מילים “יציאת מצרים מתוכנו”.

בין מלך לקיסר

מדוע מקושרת שירת הים לישיבתו של הקב”ה על כסאו? ומהי בכלל משמעותו של הביטוי הזה?

“אז ישיר משה”

זהו החוק של הדרמה היהודית: כאשר אנו לוקחים בידינו תופים ומחולות במערכה הראשונה – מובטח לנו, בעזרת ה’, שיהיה להם שימוש כבר במערכה השנייה.

ושם ניסהו

בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על שהתרחש במרה: “שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו” (שמות ט”ו, כה). מהם תוכנם ומטרתם של “חק ומשפט” אלה, ומה טיבו של הניסיון?