למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן

פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה. הן משתרעות על פני המחצית השנייה של ספר שמות והמחצית הראשונה של ספר ויקרא (וכן תחילת ספר במדבר). הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל.

אולם, בדברי הנביאים, משמואל דרך ירמיהו ועד מזמורי תהילים, מתקבל רושם אחר לגמרי. לפי רושם זה, רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו. אין ה' חפץ בעולות וזבחים ואין לו צורך בקרבנות. וודאי, שקרבנות של אנשים בלתי ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, וגורמים לסילוק השכינה.

המעטפת והתוכן

בפרשת תרומה נצטוינו לבנות משכן וכלים, מקום בו תשרה השכינה, ותשכון בתוכינו. בשביל מה ה' צריך שאנחנו, בני האדם נבנה לו בית? הרי הוא נמצא בכל מקום, מדוע לצמצם אותו למקום מסויים? ומדוע בכלל יישות רוחנית צריכה בית גשמי?

צו פיוס

לשון דיבור המוזכר בתורה, בדרך כלל בא לבטא צורת דיבור רכה, עדינה..אם כך מה התורה באה לרמז לנו בזה? המדרש בילקוט (רמז שס"ג) מגלה לנו וזה לשונו: "אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים" ע"כ. זאת אומרת, הקב"ה אומר למשה, כשאתה ניגש לבקש מבני ישראל תרומה לצורך בניית המשכן, תדבר עליהם בלשון פיוס..

טעם המצוות

מהו העניין הגדול להבין את טעמי המצוות ופרושיהם עד שבאותו ציווי שנצטווה משה ללמדם את המשפטים נצטווה גם להסביר את טעם המצוות, ורואים מכאן שבלא טעם המצוות הרי הציווי לבד לקיום המשפטים חסר, וכל מהותם שהם נלמדים יחד ההלכה וטעמה.

מבחן האופטלגין כמשל

המשפט העברי בשונה מכל מערכות משפט אחרות, מערכת החוקים שלו בנויה שלא על פי השכל וההגיון האנושיים, כמו גם שלא על פי מוסכמות הציבור או נציגיהם המחוקקים..אלא כל כולו מבוסס על תורה מסיני, הווי אומר: לא השכל וההגיון הם שקובעים את מערכת חוקיו כי אם השכל העליון בורא העולם הוא שקבע את כללי המשפט..
ומה רע כל כך בהגיון האנושי? שואלים השואלים..שאלה הגיונית לא כך?!

לאהוב או לגרש?

האם אנחנו שמצווים בפרשה ב"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר" צריכים לקבל ולהכיל בתוכינו את כולם? או שמא יש לנו לגיטמציה לשמר לעצמינו סביבה ע"פ השקפת עולמינו, גם במחיר גירושו של האחר.

המשפטים היוצאים מהדברות

המבנה הכולל פותח במעמד הר סיני ועובר אל הדיברות, מתחיל לפרט את חוקי גוי קדוש ועובר אל המשפטים (המותנים). אז, הוא חוזר לחוקי גוי קדוש עם המשפט המוחלט, משלים את חוקי גוי קדוש, חוזר לעיקרי הדיברות, וחותם בחזרה להר סיני עם תיאור הברית.

"עם סגולות"

לכל אחד מאיתנו יש מערכת חיצונית, ומערכת פנימית. מערכות אלו מתפקדות במקביל, אך אינם מתפקדות בעת ובעונה אחת. אם נתפעל מאוד ממשהו חיצוני, יהיה קשה להעיר את ההבנה הפנימית העמוקה שלנו. אך אם נתכנס ונתמקד בתוכן, במהות, ברגשות, המערכות הפנימיות שלנו יתעוררו, ואז לא יהיה לנו כל כך אכפת, כיצד זה "נראה" ברובד החיצוני.  

ביקורת חיובית מול ביקורת חיצונית

יש שמיעה ויש שמיעה כמו אצל יתרו כך אצלנו.. כל השינויים מתחילים אצל האדם ברגע שהוא שומע הוי אומר מפנים את הדברים.. אצל יתרו השמיעה לא היתה קליטת נתונים גרידא כי אם הפנמה..ויותר מכך יישום השמיעה בחיי המעשה..
והשאלה הידועה הנשאלת כאן, האוזן השומעת של יתרו במה היה כוחה גדול יותר משל שאר בני דורו, עם זאת ששמעו לא עשו מזה עסק, והדברים חלפו על פניהם, לא השפיעו עליהם מאומה..

החירות באחריות

אחרי שלושה ימים שהם צועדים במדבר תחת שמש קופחת והמים כבר אזלו, כעת הם ובניהם ומקניהם עומדים בפני סכנת התייבשות עד מוות, העם מבקש להרוות את צימאונו להחיות את נפשו, ואת הבקשה הכל כך פשוטה וצודקת מכתירה התורה בשם 'תלונה' ואת אנשיה למתלוננים תואר המעניק משמעות שלילית, בעוד שבקשה מאין זו היא כורח המציאות, בקשה צודקת, ומה איפוא תלונת התורה על תלונת עם ישראל…?

"דרך ארץ פלשתים" מול "דרך המדבר ים-סוף" – מקור האיסור לשוב מצרימה ומשמעותו

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – כי אמר א-להים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים-סוף וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז-י"ח)
מה פירוש "כי קרוב הוא"? מהו אופיו של המשפט? על איזו מלחמה מדובר במלים "בראֹתם מלחמה"? מדוע נסמך לכאן "וחמֻשים עלו בני ישראל…"?

סדנת גמילה

עיון בפרשתנו ובפרט בסדר הקרבת קרבן פסח והנלווה עליו, יחשוף בפנינו דרך המבוססת על שלושה צעדים שיש בכוחה לסייע לאדם להתנתק ולהיגמל מחטא או הנהגה שלילית, וכשם שנעזרו עם ישראל ביציאתם ממצרים בדרך הזו כך אדם בן דורנו יכול לאמץ את שלושת הצעדים שהתורה מתווה. וכמובן שעיקרון הדברים תקף לכל סוג של חטא או התמכרות שיש לאדם.

היתכן שהמים יסמלו את התורה ואת התאוות גם יחד?

המים נמשלו לתורה כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'" (בבא קמא פב.) מחד וקשה כי מאידך נמשלו המים גם לתאוות האסורות, וכיצד יתכן שאותם מים יסמלו דבר כה עליון כמו התורה שמיוחסת לצד העליון ביותר שבאדם ולשמה נברא העולם יחד עם ישראל, ובמקביל גם לדבר ירוד ושפל כמו תאוות פסולות שמיוחסות לצד הבהמי של האדם שמשותף לו ולבעה"ח?

פסח וחג המצות – שני חגים ולא אחד

אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.

"החלש שורד"

העולם מתחלק לשנים, החזקים והחלשים. בעלי שררה, ועושי דברם. חיות טורפות, ונטרפים. גדלנו על לגיטמציה מוחלטת לכח, לכולנו מוכרת הסיסמה "החזק שורד" אם האריה לא יטרוף הוא ימות ברעב. אם לא נשתמש "במרפקים", נשאר מאחור.. האם בחברת בני האדם, כללי

שורש הבחירה

העם העברי גם בשעה שעבדו ע"ז לא הזניחו את המחשבה על אלוקי אבותיהם הי"ת, אלא שכל רצונם היה למצוא איזשהו מתווך בין האלוקים לבינם להם האנשים הפשוטים

אחריות אישית וגאולה

התורה מספרת לנו על תגובת עם ישראל לשמע בשורת הגאולה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו', ט)
חמש לשונות גאולה אומר משה לפני כן, והעם אינו מקשיב. אפשר היה עוד לקבל זאת, עם נימוק הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אלא שבפרשה הקודמת אנו שומעים שעם ישראל כן מקשיב למשה ולאהרן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ." (שמות ד', ל-לא)
כיצד נכלכל את הדברים? מדוע בפרשת שמות עם ישראל מגיב על בשורת פקידת ה' את עמו בקידה ובהשתחוויה, ואילו בפרשתנו פתאום העם מסרב לשמוע?

החיבור בין ברית המילה וברית בין הבתרים בדרכו של רש"י (השיעור השלם)

השליחות שהתחילה במעמד הסנה נסתיימה בייאוש גדול, בתסכול עמוק, ובחזרת משה ל-ה' לומר "למה זה שלחתני".דיבורו של ה' אל משה, בתחילת פרשת וארא, נראה כעין התחלה חדשה.
גם אופי הפתיחה מעיד על פתיחה חדשה. לא כתוב היכן, אין רקע ואין סיפור – "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו: אני ה'". כאילו רק עכשיו מתחילים.
ההתחלה הזאת, השנייה, תביא ליציאת מצרים. כפי שנראה בשיעור, התחלה הזו נאחזת בשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו: ברית בין הבתרים, וברית המילה.

אפילו הגיהינם מוכיח את חסד ד' כלפי ברואיו

רבי משה שלמה כשר מסביר באחד מספריו הנפלאים שהרעיון של הגהינם שקול לזה של הגעלת כלים, שהכלל בו הוא "כבולעו כך פולטו", וכשם שהכלי בלע את האיסור ברותחין, גם דרך הפלטתו ממנו תהיה ברותחין כדי להכשירו מחדש, ועל אותו עקרון פועל גם הגהינם שאף בו מתבטא החסד העצום של ד' יתברך כלפי ברואיו בכך שהוא מאפשר לכל נשמה לתקן את עצמה ולהסיר מעליה את כל הכתמים שדבקו בה כתוצאה מהחטאים והעוונות שעשה האדם בו שכנה בעוה"ז…

"רווחת הגלות"

כל פעם שאנו נחשפים לחדשות השבוע בערוצי המידע השונים, אנו נתקלים בלא מעט סבל אנושי. משפחה שנכחדות, חולי, עניות, וצרות רבות ושונות. ללא ספק המבט הנשקף על העולם מבין הדווחים השונים אינו אופטימי במיוחד. כיצד אפשר לשמור על שפיות, ואופטמיות בעולם מאכזב כל כך? כיצד אפשר להשתקם מאסונות כאלו? מה תוכנם ומטרתם של התמודדויות החיים של כולנו?

חיים של עבודת-פרך

במה שונה עבודת פרך מסתם עבודה קשה?

מאבק הזהות של משה – איזה ילד לא נימול, ומדוע?

כיצד דמותו של משה נתפסת בעיני עצמו, בעיני סביבתו במצרים ובמדבר, בעיני עמו ובעיני התורה? האם כמשה בן (עמרם) איש מבית לוי? משה בן (בתיה?) בת פרעה? משה בן (יוכבד) בת לוי? משה אחי אהרן ומרים? משה חתן יתרו, איש לציפורה?

"ממך ואליך"

פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה – תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?

ועשו להם מקדש ושכנתי בתוכו: לביאור כפילות פרשיות המשכן

אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי.
בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.

"ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם"

במדרשים עולה הסיכוי והסיכון שבמנייה. כאשר מונים בני אדם, הדבר יכול להפוך אותם להיות רק חלק מהסטטיסטיקה, מספרים ותו לא.

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"

בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה "פקידה" ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו.
בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר.
זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.

"ולא ישאו עוון ומתו"

מה טעם ראתה התורה להשמיט את הציץ והמכנסיים מרשימת הפתיחה של בגדי הכהנים?

"הבית והחוץ"

פרשת תרומה עוסקת בגבול הדק אך המשמעותי בין הבית לחוץ. בית המקדש נועד כדי ליצור מקום שיבדיל בין הקודש ובין החול. אך אם נסתכל ברזולוציה קרובה יותר נגלה אולי תמונה מורכבת יותר.

"ועשית מנורת זהב טהור"

לכל אורך הציווי, הדיבור הוא בלשון נוכח למשה. כך אף בסיומו, כאשר הוא מתאר את ייעודו של הכלי. אך בסוף ציווי המנורה, הדיבור מתייחס בלשון נוכח רק לעשיית הנרות, אך לא לייעוד המנורה הנותרת בגוף שלישי נסתר.
בעיוננו, נבקש להתחקות אחר פשר הדבר.

"כולנו מכורים"

עבד עברי אמנם לא שכיח כמצוות אחרות אך יש בו מן היסודות שבכל התמודדות רוחנית. יש בו כדי להצביע על הקושי הגדול שבהתגברות הרוח על החומר.

"כי המשפט לא-לוהים הוא"

עם תום מעמד הר סיני מוצגת בפני העם סוללה של משפטים. המפרשים נחלצו לבאר את סדר הדברים, היות וסדר זה אינו נראה לעין. אנו נבקש להתמקד בפן אחר, שמותיר ערפל בשמי הפרשה.

"אתה שומע?"

אנשים נוטים לחשוב ששמיעה היא פעולה פסיבית, לשבת ולהקשיב. לפעמים זה עובר ליד האוזן, לפעמים נכנס משהו פנימה. אך הקשבה אמיתית היא פעולה אקטיבית. "הקשבה פעילה" היא פעולה שדורשת מאמץ, ריכוז, נכונות ועוד ..

"שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהים עִמָּךְ"

אם יתרו כבר הלך לדרכו בספר שמות, כיצד אנו מוצאים בספר במדבר שמשה עדיין מנסה ממנו להימנע מצעד שכזה?
על דרך הפשט, יתכן היה להסביר את העניין בכך שהתורה מבקשת לחבר את קצוות העלילה, ולהמשיך מהנקודה בה היא עזבה אותה. אמנם, על פי דרך זו נצטרך לבאר מדוע הדיאלוג עם יתרו מהווה יריית הפתיחה לסיפורי התלונות המתוארים אחריו. לשם כך, עלינו להתמקד בהיבט אחר במהלך התפתחותו של עם ישראל.

הפסיכולוגיה של הקנאה

מאחר והתורה פירטה את סוגי החימוד – מבית ועד רכוש נייד – מדוע סיימה במילים " וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶך"? הלא העיקרון ברור ומובן היטב מהפירוט הכתוב עד כה.

פריחה ניסית

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

"וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"

הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.

תובנות מפרשת השבוע

א. הארועים העוברים על האדם בימי חלדו מעצבים את אישיותו ומשפיעים על החלטותיו. ב. העדפת סיר הבשר בגולה על פני ישיבת ארץ ישראל אינה חדשה, היא החלה כבר במצרים. ג. אנשים גדולים אינם מאפשרים להתלהבות להשכיח מהם את הפרטים הקטנים.

"מזג האוויר"

עם שלם של עבדים, באמת משנה להם באיזה חודש הם יוצאים? יש כאן גאולת הנפש וגאולת הגוף, של עבדות איומה במשך מאות שנים, האם מזג האויר בזמן השחרור הוא רלוונטי? לא היה עדיף לצאת כמה חודשים קודם לחודש האביב הנעים, בעיצומו של החורף, לחירות?

"אני שולח את כל מגפותי"

אנו מוצאים את עצמנו במעגל אירועים שחוזר על עצמו. ה' מכה את מצרים, אז פרעה נרתם לבקש כל דרך אפשרית לסיים את אסון הטבע שנפל על מצרים. לעתים הוא אף מבטיח שישלח את ישראל מארצו. הסבל נפסק, ופרעה שב לעמוד בסירובו. ברם, במסכת אירועים זו נוטלים חלק פרעה, משה ו-ה'. בני ישראל, לעומת זאת, נאלמו דום ונעלמו מן התמונה. האם ניתן לשער את התחושות בקרב העם הצופה במתרחש?
איך ליוו את התפתחות התהליך "השגרתי" בדמות התראה, מכה, הבטחות שווא, הסרת המכה וסירוב. האם במשך הזמן לא התגנב לליבם חשש שהמאמץ לא יישא פרי? מהו פשר ההתנהלות הזו ביחס למכות?

"יופי של גלות"

הקושי הגדול ביותר הוא, לראות אדם במצב קשה והוא אינו מודע למצבו. טוב לו שם, הוא לא רואה שום צורך לשנות, גם כשהוא יוצא, הוא רוצה לחזור. זוהי גלותה של הנפש, זה "הקוצר רוח" מ"העבודה הקשה".

"למה זה תשאל לשמי"

כבר נשתברו קולמוסים רבים כדי להבין את עצם כוונתו של ה' בחילוף השמות בין השם ש-די לשם הוויה, את הנכונות לשימוש בשם זה או אחר בתקופת האבות, ועל משמעות הדבר. אך מעבר לכך, מתבקש הסבר לעצם התמקדות הבורא בשמותיו, בעוד טענתו של משה כלל לא התייחסה לכך. התלונה של משה כוונה כלפי חוסר הצלחתה של משימתו להוציא את ישראל ממצרים. מה היה חסר בתשובתו של ה' אם לא הייתה כוללת את הדיון בשמותיו?

"מבחן המעשה"

דמיינו את עצמכם צועדים על שפת היאור כבת פרעה. והנכם מביטים למרחב ורואים תיבה שטה במים אי שם, בעומק. היש הגיון בנסיון נואש להושיט יד? כל בר דעת מבין, שאם אין לך אפשרות אין טעם לנסות?

"כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה"

להבדיל מיוסף, שנות המשבר שחווה משה הן אילמות, ואין לנו מידע על הלך רוחו. ברם, פעמיים פוצה משה את פיו, ושתיהן באמצעות שמות ילדיו.

מהו עונשו של הגנב

פרשת מקץ מסתיימת באירוע הדרמטי שבו נמצא גביע הכסף של יוסף באמתחתו של בנימין. לאחר שהתאושש מההלם, הציע יהודה שהאחים כולם יהפכו להיות עבדים ליוסף, כעונש על גניבת הגביע. תגובתו של יוסף להצעה זו הייתה חד משמעית: "ויאמר: חלילה לי מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם". מניסוח תגובתו של יוסף ניתן להסיק כי הפיכת בנימין לעבד היא צעד המתבקש על פי שורת הדין והצדק, וממנו אין לסטות; אלא, שדבר זה מעלה תמיהה: הרי בנימין והאחים בודאי היו מוכנים להחזיר את גביע הכסף ליוסף, ואף לשלם קנס נוסף אם יש בכך צורך. מהי אפוא ההצדקה המשפטית למכור את בנימין לעבד?

מה שמעה אוזן בהר סיני?

ברציעת העבד בפרשת משפטים כא, ו נאמר "…והגישו אדוניו אל האלוהים…ורצע את אוזנו במרצע" וגו'.
רש"י העתיק "ורצע את אוזנו במרצע" והביא מהמכילתא "…ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר איברים…? אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוזן…ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב תירצע" וכו'.

אלא שהרי על "לא תגנוב" בפרשת יתרו שפירש "בגונב נפשות הכתוב מדבר"…?

"קומי אורי כי בא אורך"

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן, ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב'). הגמרא בסוטה יב ע"ב מביאה מספר דעות בשאלה מה ראתה יוכבד בבנה, במשה, שבגללו קבעה "כי טוב הוא" והצפינה אותו. הדעה האחרונה מובאת גם ברש"י על הפסוק: כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה. מהי משמעות האור שראתה יוכבד? מדוע האור היה חשוב עד כדי כך שיוכבד הסתכנה בהצפנת הילד?

חודשים ושנה בלוח העברי

מקביל לציווי "זכור" ו"שמור" על השבת, מצווה התורה "זכור" ו"שמור" גם על הלוח: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ו"ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". שתי המצוות הללו – השבת וקביעת הלוח – מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.

בין הר סיני לאהל מועד

כאשר מלכים או שליטים נפגשים במפגש פסגה גורלי, דאגתם העיקרית היא לכונן מסגרת של מפגשים עתידיים. החשש הגדול הוא שמא המפגש יהפוך לחד-פעמי, ולא יהיה לו המשך. לכן, פעמים רבות עוסקים במפגשי פסגה דווקא בשאלה המשנית-לכאורה – כיצד הופכים את הפגישות לקבועות.

ל"ט אבות מלאכה – מניין?

כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?

חכמת לב

חמש פעמים מזכירה התורה בפרשת כי תשא ובויקהל-פקודי את התכונה של "חכמת לב" הנדרשת לעושים במלאכה. אפילו הנשים שנדרשו לסייע נאמר בהן: "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו", מה היא אותה "חכמת לב" שהיא הבסיס להיות על מלאכת בית ה'? זאת ועוד, הרי חכמה נמצאת במוח ולא בלב?

אלוהי מסכה לא תעשה לך

בפרשת "ויקהל" המלה מסך מופיעה בשלושה הקשרים שונים הקשורים למשכן: פרכת המסך, מסך הפתח לפתח המשכן, מסך שער החצר. רש"י מפרש פרכת המסך- כפרכת המחיצה.
אם נתייחס למסכה כאל מסך ולמסך כאל מחיצה, כי אז נוכל לספק לציווי "אלוהי מסכה לא תעשה לך" שלושה פירושים עכשוויים.

מדוע עשו בני ישראל את העגל?

ייחודה של התורה הוא בכך שהיא מחברת שמיים וארץ, והיא רלוונטית לבני האדם כתורה שניתנה ישירות מאת ה'. משה נולד כבן-אדם, עלה להר סיני כבן-אדם, ירד ממנו כבן-אדם, ובסוף ימיו אף מת ונקבר כבן-אדם. אילו היה משה מלאך – אבדה ייחודיותה של התורה, והצדק היה עם בני ישראל, שחיפשו להם מתווכים לקשר ביניהם לקב"ה.

תרומה ונדבה

במה זכתה מחצית השקל למה שלא זכו כלי המשכן? וכי אי אפשר היה לשלב את תרומת מחצית השקל עם שאר תרומות המשכן, שהוזכרו בתחילת פרשת תרומה?

המדד לנתינה

אם השתכנענו לתת צדקה, לפחות נעשה זאת בשלימות, בלב שמח ובנפש חפצה, ואז נזכה לראות את תרומתנו מתקבלת לרצון לפני אדון הכל.

למה קדמה פרשת משפטים לפרשיות המשכן

לכאורה, ניתן היה לחשוב שהמשכן, המקדש וקדשיו הם החלק המרכזי של התורה, ואינו תלוי בשום דבר אחר. בניגוד לכך, הנביאים כולם – החל משמואל, עבור דרך ישעיהו וירמיהו ועד עמוס ומיכה – קובעים באופן נחרץ כי עשיית צדק ומשפט קודמת למקדש.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

מדוע מפרטת התורה באריכות כה רבה את אופן בניית המשכן? אפילו אם יש צורך בציור מראה המשכן ומקומו של כל כלי – מה צורך בתיאור מפורט של אופן הבנייה של כל כלי? זאת ועוד; המשכן הוא רק מבנה זמני, ולדורות הוא מוחלף בבית המקדש הקבוע. מדוע, אפוא, מקדישה התורה פרשיות מרובות כל-כך כדי לתאר את מראהו, מרכיביו ואופן בנייתו?

"ועשית מנורת זהב טהור"

דומה, כי הקב"ה אמנם תובע ממשה לעשות את המנורה, אך בכל פעם, כאשר משה מגיע לשלב הבלתי אפשרי, הקב"ה מסייע בידו. כך אנו מוצאים, הן ביחס להבנת מבנה המנורה מבחינה טכנית, והן ביחס לעשיית המנורה עצמה.

מיהו עבד עברי?

האל היחיד שלא היה מוגבל לטריטוריה מסויימת היה האל של הנדכאים, המסכנים והעבדים – חסרי הלאום והטריטוריה. זהו "אלוקי העברים", שאין גבולות לשלטונו, והוא יכול להציל את המאמינים בו מכל טריטוריה ומכל מקום.

עשרת הדברות

במקרא, אנו מכירים את שני סוגים הניסוחים: ניסוח מנומק לצד ניסוח מצווה. לשבע מצוות בני נח מצרפת התורה טעמים: "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". לעומת זאת, בעשרת הדיברות הניסוח הוא מוחלט: "לא תרצח".

בלדה לאיש הקטן

ממכות מצרים ניתן ללמוד כי כאשר האדם אינו מבטל את רצונו מפני רצון הבורא, ושם ביטחונו ביכולותיו הגופניות, השכליות, הכלכליות או הכוחניות, יגרור הדבר זעזוע כדי להביאו להכרה בצורך להכניע את לבו לפני בוראו.

לשחות נגד הזרם

כשחיפשו חז"ל את הסיבה מדוע זכו בני ישראל לצאת ממצרים, אמרו: "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתרים שלהם ולא נפרצו בעריות". האומנם? וכי מה הקשר בין שינוי השם או הלבוש לבין הזכות לצאת ממצרים?

עבודה ה' – על י"ג מידות וההליכה בדרכיו

לפני כמה שנים שמעתי מהרב אביגדור נבנצאל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, סיפור על עניינם של י"ג מידות הרחמים. הסיפור עוסק בזוג זקנים המגיעים אל הרופא לקבל טיפול למחלתו הקשה של הבעל. הרופא, רושם מרשם לחולה ומזהיר את האישה

"ותצאן כל הנשים אחריה"

אנו למדים מהנשים שלא לאבד את ההתלהבות, לא לאבד את הערכים ואת האידיאולוגיות. מרים, שפרה ופועה, דבורה ויעל – כולן פועלות בדיוק להפך מה"אידיאליסט המובס" שפגשנו בחומש הקודם: נח ולוט. הן לא מאפשרות למצבים מעיקים לשבור ולסגור אותן, אלא מנפנפות את הקשיים ומחליטות לפעול.

פסח מצרים ופסח סדום

עוד קודם לפסח הראשון שחגגו ישראל ערב היציאה ממצרים, כבר מוזכר חג הפסח בפירוש רש"י. בפרשת וירא, על הפסוק המתאר כיצד לוט הכניס את המלאכים לביתו ועשה להם מצות, מעיר רש"י: "פסח היה". מעודי תמהתי, וכי מפני שאפה לוט מצות – פסח היה? ומה בכלל מקום לחג הפסח לפני יציאת מצרים? מן הסתם, לוט אפה מצות כי הוא מיהר, ולא היה סיפק בידו להכין לאורחיו לחם; אך מה בין זה ובין פסח?

"החודש הזה לכם ראש חודשים"

על אף שהתורה מתחילה למעשה במילים "בראשית ברא א-להים", רבי יצחק מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחלק המשמעותי של המצוות מתחיל דווקא בפרשתנו, בציווי "החודש הזה לכם".
אמנם גם בחומש בראשית פגשנו מספר מצוות (פרייה ורבייה, שבע מצוות בני נוח, ברית מילה וכו'), אך זו המצווה הראשונה שעם ישראל זוכה לשמוע.
מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה במצוות שניתנו לעם ישראל כאומה שלמה?

ברית המילה וברית בין-הבתרים

ברית המילה היא ברית טבעית, על-היסטורית ולא-מותנית. היא נוקטת בשם אלוקים, כיוון שמרגע הברית – בחירת ישראל וסגולת ארץ ישראל הפכו לחלק מהטבע. ברית זו היא ברית הנטמעת בסדר הטבעי של העולם, ואינה משתנה לאורך כל הדורות. לעומת זאת, ברית בין-הבתרים – יסודה מהפכה וחידוש. עם ישראל ישלוט בארץ ישראל כאשר יבשילו הנסיבות ההיסטוריות לכך, ומטרתו תהיה לבנות בארץ חברת מופת, שתפיץ את שם ה' בעולם. מסיבה זו, ברית בין-הבתרים נוקטת בשם הוי"ה, המסמל חריגה מהטבע.
שתי הבריתות מתחברות לאחת בפתיחת פרשתנו.

"ואומר לך בדמייך חיי"

מדוע לא מל משה את בנו עם היוולדו? ומדוע ביקש ה' להמית את משה? התשובה לשאלות אלו עוברת דרך שאלה פרשנית מקדימה: מי היה הבן הלא-מהול שמלה ציפורה – גרשום הבכור או אליעזר הצעיר?

האמת שמאחורי הגמגום

מדוע לא ריפא אותו אלוקים את משה מגמגומו? למה לא להעניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח יותר בתפקידו ו"דבריו יהיו נכונים יותר"? הלא הוא שם פה לאדם!

חטא העגל על פי ספר הכוזרי

כיצד ייתכן שעם ישראל כולו עזב את ה' ועבד עבודה זרה, מייד לאחר המעלה הגבוהה שהגיע אליה במעמד הר סיני? זאת ועוד; כזכור, ריה"ל מסביר שכל עם ישראל זכה לנבואה במעמד הר סיני, והוציא בכך את סגולתו הא-לוהית מן הכוח אל הפועל. כיצד ייתכן שזמן כה קצר לאחר מכן, הגיע העם לקיצוניות השנייה – לעבודה זרה?!

"וממכותייך ארפאך"

בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.